דין ערבות

הגמ' במסכת ראש השנה^[1] מביאה מימרא בשם אהבה בריה דר' זירא לעניין תקיעת שופר. "כל הברכות כולן, אף על פי שיצא - מוציא. חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא – מוציא, ואם יצא – אינו מוציא.

ופירש רש"י שם, שכיוון שכל ישראל ערבים זה לזה במצוות, מועיל להוציא גם אחרים. וכתב עוד הר"ן^[2] שכיוון שישראל ערבים זה לזה אם אחד מישראל לא יצא "כמי שלא יצא הוא דמי". והוסיף רש"י שכל מקום שהברכה תלויה בהנאה, אם לא נהנה לא יכול להוציא.

וע"פ זה פסק הטור^[3] בהלכות פורים, וז"ל: "מי שקורא (מגילה) לחולה אף על פי שהוא יצא כבר יברך להוציא את מי שקורא לו, דקי"ל כל הברכות אף על פי שיצא מוציא". וכן פסק מרן הב"י בשו"ע^[4] "שאע"פ שיצא מברך". אך הוסיף בהלכות תקיעת שופר^[5] שאם יצא לא יברך שהחיינו אלא רק השומעים יברכו. כיוון שאין מברך שהחיינו "אלא על מצווה שעשה לעצמו". אך מאידך כתב הרמ"א שיברך בעל התוקע גם שהחיינו.

מתוך כך דנו הפוסקים בכמה עניינים הקשורים "לדין ערבות".

הביאו הפוסקים שמי שיש לו חיוב דרבנן אינו יכול להוציא מי שיש לו חיוב דאורייתא. כמו שכתב הרא"ש^[6] בעניין הוצאת יד"ח של אשה לגבר בעניין שמע ותפילין. שהרי פטורות מדאו' שזהו חיוב שהזמן גרמא. וכן באליה רבה בעניין קטן^[7], שהרי חייב רק מדין חינוך. אך אם מדובר על מצווה שגם נשים חיבות פסק השו"ע^[8] בעניין קידוש שיכולות להוציא (אך המשנ"ב כתב שלא תוציא מי שאינו מבני ביתה). ומצינו בתוס' במגילה^[9] שכתב שאפילו יש חילוק בין חיוב דרבנן לחיוב דרבנן על דרבנן גם כן אינו מוציא ,כמו קטן שרוצה להוציא גדול בחיוב מגילה – שאינו יכול. וכן פסק מרן בשו"ע^[10]. אך כל זה בענייני ברכות, אך נראה שהוא הדין לעניין ערבות שחייב שיהיה "בתורת הדבר" כדי להוציא, ואם לא- לא יכול להוציא.

במקרה שהציבור לא יודעים לתקוע, אך כן יודעים לברך (כמו ימינו אנו) דנו הפוסקים האם התוקע יברך או שהשומעים יברכו. המגן אברהם^[11] הביא את "תרומת הדשן" שכתב שנוהגים שאע"פ שכולם יודעים לברך - התוקע יברך, וכן כתב הגר"א^[12] וכן איתא במשנ"ב^[13]. אך מאידך כתב השו"ע^[14] שלא יוציא אלא את מי שאינו בקי, שכן  הוסיף בהלכות קידוש "סייג" להוצאת יד"ח דאחרים וז"ל: " והוא שאינם יודעים"^[15].

לעניין אדם שלא ספר ספירת העומר יום אחד בברכה ועולה חזן אם יכול לבקש מחברו שלא יברך והוא (החזן) יברך במקומו (נ"ל שכמובן תלוי במח' הפוסקים שהעלנו, האם מדובר במי שאינו יודע לברך...). וכתב בשו"ת הר צבי^[16] בשם הגרי"ד מבריסק שבמקרה הנ"ל הגרי"ד בירך. שהרי נחשב אנוס ולא פטור. אך כתב כף החיים^[17] שלא יברך. והביא שו"ת שבט הלוי^[18] שאינו יכול להוציא כמו שמצינו בירושלמי^[19] שבן כרך אינו יכול להוציא בן עיר בקריאת מגילה שהרי אינו מחוייב בכך. ונראה להסביר את מעשה הגרי"ד ע"פ העולה משו"ת גינת ורדים^[20], שבאמת הירושלמי חולק על הבבלי, שהרי אצלנו בבבלי כתוב אע"פ שיצא מוציא.

עוד דנו הפוסקים האם אדם שמדבר בין ברכת המברך לעשיית המצווה אי הווי הפסק כאילו הוא עצמו דיבר בין ברכתו למצוותו או כיוון שלא בירך בדיעבד א"צ לחזור ולברך. ופסק מרן בשו"ע^[21] בעניין ברכת המוציא, שלא ידבר בין ברכה לאכילה ואם שח שלא לצורך – יחזור ויברך. ונראה שהוא הדין לכאן, שאם דיבר בין ברכת המוציא של המברך לאכילת המברך צריך לחזור ולברך. ומאידך פסק הרמ"א שם בשם הרוקח שאם אכל המברך והשאר דיברו לא יברך שוב ויצא יד"ח הברכה. אך כתב הילקוט יוסף^[22] שלא יברך משום סב"ל. אך מאידך כתב הכף החיים^[23] שלא אמרינן סב"ל, שהרי סח "ואזלה ליה לכוונתו".

עוד מצינו בטור^[24] שהביא בשם אביו הרא"ש שנכון שעל כל ברכה ששומע יענה "ברוך הוא וברוך שמו". וכן פסק מרן בשו"ע^[25]. אך הוסיף המשנ"ב בשם המ"א שאם רוצה לצאת יד"ח בברכה אין לו לעשות זאת, והוא הדין לכאן. אך כתב המשנ"ב שבדיעבד – שרי [ולכן צריך להיזהר בקידוש, הבדלה, קריאת התורה בשבת אם רוצה לצאת יד"ח חיוב מאה ברכות ביום (אך הרב יצחק יוסף פסק שמותר בקריאת התורה^[26] לענות ברוך הוא וברוך שמו לכתחילה וכן כתב האלף מגן^[27], אך שאלנו בשבת ירושלים האחרונה את הרב נבנצל והורה שמי שרוצה לצאת יד"ח שלא ידבר, ולא יאמר "ברוך הוא וברוך שמו")].

לעניין חיוב עניית אמן אחר ברכת המברך פסק המשנ"ב^[28] שבדיעבד יצא אפילו אם לא ענה אמן אחר ברכת המברך. וכן איתא בילקוט יוסף^[29], והביא סברה בדבר - שהרי קיי"ל "שומע כעונה". והביא תוס' בברכות^[30] שכתב "דענייה חשיבי טפי הידור" היינו הידור, אך לא חובה לכתחילה.

 

[1] כ"ט ע"א.

[2] ח' ע"א בריף ד"ה "תני אהבה בריה דר' זירא".

[3] ס' תרצ"ב.

[4] שם סע' ד'.

[5] ב"י תקפ"ה סע' ב'.

[6] ברכות פרק ג' י"ג.

[7] ס' רע"א ס"ק ג'

[8] רע"א סע' ב'.

[9] י"ט ע"ב.

[10] תרפ"ט סע' ב'.

[11] תקפ"ה סע' ג.

[12] שם ס"ק ז'.

[13] תקפ"ה ס"ק ה'. וכן תרצ"ב ס"ק י'.

[14] ע"ג סע' ד'.

[15] אך ע"ש בביה"ל ד"ה "והוא שאינם יודעים", שכתב שכל דברי מרן הם לכתחילה אך בדיעבד – שרי. וכתב במקום אחר (תקפ"ה ס"ק ה') שהרי מעיקר הדין שרי.

[16] או"ח ח"ב ס' ע"ה.

[17] תפ"ט ס"ק צ"ה אך כתב שאם בירך והשני כיוון לא יברך שוב המכוון שיש ספק אם יצא בברכה.

[18] חלק ג' ס' צ"ו.

[19] מגילה פרק ב', ג'.

[20] או"ח כלל א' ס' י"ג

[21] קס"ז סע' ו'.

[22] ציצית תפילין עמ' נ"ה.

[23] קס"ז נ"ח – נ"ט.

[24] או"ח קכ"ד.

[25] קכ"ד סע' ה'.

[26] פסוקי דזמרה וק"ש עמ' מ"ח.

[27] על המטה אפרים ס' תרכב ס"ק ו'. מובא בדרשו קכ"ד הערה 36.

[28] ח' ס"ק ט"ו.

[29] ציצית תפילין ח הלכה כ""ה עמ' נ"ח.

[30] כא ע"ב ד"ה "עד".