הנאנחים והנאנקים - חלק א

בספר יחזקאל, בפרקים ח'-ט', מופיעה נבואה קשה ומצמררת. הנביא יחזקאל מתאר כיצד הוא נלקח ל"סיור נבואי" בבית המקדש, בו הוא נחשף לתועבות הנעשות שם. בחצר המקדש שבעים זקנים המקטירים קטורת לתבניות רמש ובהמה, ואומרים "עזב ה' את הארץ". בפתח הצפוני יושבות נשים ומבכות את התמוז, ובחצר הפנימית, בין האולם למזבח, עשרים וחמישה איש, אחוריהם אל ההיכל, והם משתחווים לשמש, והארץ מלאה תועבה וחמס. לפתע, הוא שומע קול גדול הקורא: "קָרְבוּ פְּקֻדּוֹת הָעִיר וְאִישׁ כְּלִי מַשְׁחֵתוֹ בְּיָדוֹ", ואז נגלה לעיניו מחזה נורא:

ששה מלאכי חבלה ובידיהם כלי משחית מגיעים לבית המקדש דרך השער העליון, ואיתם מלאך לבוש בדים לבנים, וקסת סופר בידו. הקב"ה מצווה על המלאך, לבוש הבדים, לסמן תו על מצחות האנשים המצטערים על התועבות שבירושלים, "הנאנחים והנאנקים". לאחר מכן, מצווה הקב"ה על מלאכי החבלה להכות ללא חמלה בכל העם, חוץ מאותם אשר התו על מצחם, ולהתחיל מהחוטאים שבמקדש "וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ".

הגמרא ומדרשי האגדה דורשים את הפסוקים באופן פלאי. הגמרא במסכת שבת (נה.) מספרת כי ר' זירא פנה לר' סימון בדרישה להוכיח את בני ביתו של "ראש הגלות".

בגמרא ענה לו ר' סימון "לָא מְקַבֵּלִי מִינַּאִי", אינם מקבלים את תוכחתי. במדרש תהלים ובילקוט שמעוני על תהלים י"ב מופיעה תשובתו באופן שונה: "איני אלא מן הנאנחים ומן הנאנקים", ועל כך עונה לו ר' זירא: "ומה נעשה לאותן הנאנחים והנאנקים? לא מהן התחילה מדת הדין"?

בגמרא  ר' זירא עונה לו שבכל זאת מחובתו להוכיחם, ומזכיר לו את דברי רבי אחא בן רבי חנינא: "מֵעוֹלָם לֹא יָצְתָה מִדָּה טוֹבָה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְחָזַר בָּהּ לְרָעָה, חוּץ מִדְבַר זֶה". כלל ידוע הוא, שהקב"ה אינו חוזר בו מהבטחה טובה, וגם אם המציאות השתנתה, ובני האדם כבר אינם ראויים לאותה הטובה, הקב"ה מקיים את הבטחתו. אבל רק מקרה אחד יוצא מכלל זה, שבו חזר בו הקב"ה מהבטחתו, והוא במעשה הנאנחים והנאנקים.

הגמרא מביאה את נבואת יחזקאל, בה מגיע המלאך "לבוש הבדים אשר קסת הסופר במתניו", ומבארת כי הקב"ה מצווה עליו לסמן את הצדיקים ואת הרשעים: "אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל, לֵךְ וּרְשׁוֹם עַל מִצְחָן שֶׁל צַדִּיקִים תָּיו שֶׁל דְּיוֹ - שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ בָהֶם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. וְעַל מִצְחָם שֶׁל רְשָׁעִים תָּיו שֶׁל דָּם - כְּדֵי שֶׁיִשְׁלְטוּ בָהֶם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה".

מרגע זה מתחיל בין מידת הדין לקב"ה דו שיח, אשר בסופו חוזר בו הקב"ה מהבטחתו:

"אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה נִּשְׁתָּנוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ?

אָמַר לָהּ: הַלָּלוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים, וְהַלָּלוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים.

אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הָיָה בְיָדָם לִמְחוֹת וְלֹא מִיחוּ.

אָמַר לָהּ: גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי שֶׁאִם יִמְּחוּ בָהֶם, לֹא יְקַבְּלוּ מֵהֶם.

אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם לְפָנֶיךָ גָּלוּי, לָהֶם מִי גָּלוּי"?

מידת הדין טוענת שהיה על צדיקי הדור למחות, אף שלא יקבלו את דבריהם, כי אינם יודעים כיצד מחאתם תשפיע על הדור, ומאחר ולא עשו זאת הם ראויים להיענש ביחד עם הרשעים.

באיכה רבה (פ"ב-ג) מובאת הטענה בנוסח אחר: "רבון העולם, איזה מהן נהרג על שמך? איזה מהן נפצע מוחו על שמך? איזה מהן נתן נפשו על שמך"? הטענה היא שהיה על הצדיקים למסור נפשם במחאתם.

ומסיימת הגמרא: "וְהַיְינוּ דִּכְתִיב "זָקֵן, בָּחוּר, וּבְתוּלָה וְטַף, וְנָשִׁים, תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית, וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּיו אַל תִּגַּשׁוּ, וּמְמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ"(יחזקאל, שם)... אַל תִּקְרִי "מִמִּקְדָּשִׁי", אֶלָּא "מִמְּקוּדָשַׁי" - אֵלּוּ בְנֵי אָדָם שֶׁקִּיְּימוּ אֶת הַתּוֹרָה כּוּלָהּ מֵאָלֶף וְעַד תָּיו".

לפי פשט הפסוק, המשחיתים לא הכו את הצדיקים, והנגף החל מהזקנים אשר עבדו עבודה זרה בבית המקדש, אך המדרש מגלה כי גם הצדיקים נענשו, והנגף החל דווקא בקדושים, בצדיקים הנאנחים והנאנקים אשר שתקו ולא מיחו, כי הקב"ה חזר בו.

סוגיה זו מתבארת באריכות על ידי הרב קוק בספרו עין אי"ה (שבת ב', עמ' 28-35), ונביא כאן חלק מהדברים.

הני דבי ריש גלותא

הגמרא פתחה בדרישתו של ר' זירא מר' סימון למחות בבני ביתו של ראש הגלות. מי הם בני ביתו? ומדוע יש למחות בהם?

הגמרא מביאה את דברי רב פפא, האומר שבני ביתו של ראש הגלות נתפסים בעונות כל העולם, והראיה לכך מהפסוק "ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו" (ישעיה ג). שואלת הגמרא: "אם שרים חטאו, זקנים מה חטאו"? ועונה כי חטא הזקנים הוא שלא מיחו בשרים.

אם כן, בני ביתו של ראש הגלות הם ה"זקנים", תלמידי חכמים המקורבים לשלטון, והם נענשים כי אינם מוחים ב"שרים", בראש הגלות.

הרב קוק מבאר כי, במצב האידיאלי, הממשלה נמסרת למנהיג שהמוסר היותר נישא נמצא בו, והוא מנהיג את העם רק על פי מוסר התורה העליון. אולם, כאשר האנושות התקלקלה והשחיתה דרכה, החברה אינה יכולה להיות מונהגת על ידי מנהיג כה קדוש וטהור, ובזמנים כאלו יש צורך באנשי מעשה עזים, במנהיגים שסגנונם קרוב לסגנון החיים החברתי, שצורת חשיבתם קרובה לצורת החשיבה של הציבור ומתוך כך הם יכולים להנהיגו. מנהיג כזה פועל גם מתוך ערכים מוסריים, אך הוא שייך גם לאינטרסים החומריים וההמוניים. מנהיג כזה לא אמור להיות איש רוח אצילי, אך הוא צריך להיות מושפע מהמוסר העליון.

לכן, לצד המנהיג הפוליטי צריכה לעמוד הנהגה רוחנית, "הני דבי ריש גלותא", ועדה של חכמי תורה ואדירי דעה, אנשי יראה טהורה, הנקיים מאינטרסים חומריים ואינם מושפעים מלחצים פוליטים. אותם זקנים צריכים לשקול את השיקולים המוסריים העליונים, עפ"י דרכה של תורה, ולהשפיע על ההנהגה המדינית. לעתים, נוצר מתח בין השרים ובין הזקנים, ראש הגולה נוטה לפעמים להעדיף את השיקול הטקטי או החומרי על פני השיקול המוסרי העליון, ותפקידם של הזקנים הסמוכים אליו למחות בו, ולהציב בפניו את האידיאל המוסרי, גם אם הם יודעים שהוא לא ישמע להם.

כוחה של מחאה

מה הטעם במחאה אם אינה מתקבלת? מדוע לטרוח ולהטריח במקום שאין האוזן קשבת? מבאר הרב קוק כי למחאה השפעה רבה, לפעמים השפעה גלויה ולעתים סמויה.

גם בזמן שההנהגה וההמון שקועים בתרבות חומרית, וגם אם החברה מלאה בקלקולים ובעוולות, חשוב שיהיה מי שיעמוד וישמיע שיש גם דרך אחרת. חשוב שיהיה מי שישמיע את העמדה המוסרית האידיאלית, ושיקרא לחזרה אל היושר ואל הטוב. קריאה זו עוצרת ומאזנת את ההתדרדרות המוסרית, ובמשך הזמן גם מחלחלת אל הלבבות, לאט לאט משפיעה ומרוממת את הדורות, גם אם לא רואים את התוצאות המיידיות בשטח. אם לא יהיה מי שימחה, ואם לא יהיה מי שישמיע קול מוסרי טהור, אם אפילו זקני העדה ישלימו עם כך ש"ממילא כולם עושים זאת", אז אפסה הדרך לשינוי ולתיקון.

המחאה צריכה להיות באופן "הראוי להישמע", בצורה מוסברת ומאוזנת, לא בצעקות מתלהמות כי אם בהסברים הגיוניים, וכך, גם אם הדברים לא יתקבלו הם לפחות יובנו, יישמעו וישפיעו. אותם "הני דבי ריש גלותא", הבחינו כי ההנהגה נוהגת באופן לא ראוי, ורמיסת המוסר הפריעה להם, אך הם ידעו כי מחאתם לא תתקבל, ולכן שתקו. ר' זירא דרש מר' סימון למחות באותם החכמים, כיוון שהיתה לו השפעה עליהם, "את סיפק בידך למחות, למה אין אתה מוחה"? (מדרש תהלים שם).

ראינו שני טעמים למחאה גם כשאינה מתקבלת – בלימת או האטת ההתדרדרות וגם ההשפעה החיובית העתידית, אך ישנו טעם יסודי יותר, וחסרון הבנתו הוא שגרם לחזרת הקב"ה מדבריו, ולהענשת הצדיקים בבית ראשון. בחלק השני נעסוק בטעם זה ובשיטתם של אותם צדיקים.