הנאנחים והנאנקים - חלק ב'

בחלק הקודם ראינו את הגמרא והמדרשים העוסקים בצדיקים אשר ניספו בחורבן הבית הראשון. אותם צדיקים, הנאנחים ונאנקים על תועבות בני דורם, לא ראו צורך להוכיח ולמחות כי מחאתם ממילא לא תתקבל. ראינו את דברי הרב המבאר כי גם למחאה זו יש חשיבות – היא בולמת ומאיטה את ההתדרדרות המוסרית, ומכינה את הקרקע להשפעה העתידית אשר תצא לפועל עם שינויי הזמנים והדורות. אך ישנו טעם יסודי יותר, והוא השורש לחזרת הקב"ה ממידתו הטובה, ולענישת אותם צדיקים.

 הרב קוק מבאר כי עלינו להכיר בחשיבותן של השאיפות המוסריות מצד עצמן, ולא רק בגלל פעולתן והשפעתן המעשית. אנשי רוח ואמת צריכים להכיר בחשיבותה העצמית של האמת, ולדעת כי האמת המוסרית חשובה וראויה להיאמר ולהישמע בציבור, גם אם היא לא תשכנע את השומעים, וגם אם היא לא תתגשם בפועל. אין לבטל או להסתיר את השאיפה המוסרית העליונה רק בשל העובדה שהיא לא תתקבל באהדה, השאיפות העליונות צריכות להדהד בחללו של עולם, ומתפקידם של אנשי הרוח לדאוג לכך.

הקב"ה לא מבטל גזירה טובה, גם כשבטל "הטעם המעשי", וגם כשידוע שלא תפעל לטובה על האדם, כדי להורות על חשיבותו של הטוב מצד עצמו, ולא רק מצד השפעתו המעשית. גם אם הגזירה הטובה לא תפעל לרומם את האדם, עדיין ראויה היא להתממש, כי הטוב ראוי מצד עצמו ולא רק מצד פעולתו. אך כשאנשי הצדק אינם מכירים בחשיבותו של הטוב מצד עצמו, ומבטלים את המחאה כי לא תפעל פעולה מעשית, אז הקב"ה מודד להם כנגד מידתם, ומבטל את הייעוד הטוב משבטל ערכו המעשי.

הצדיקים הנאנקים

המדרש מתאר כי מחשבתם של הנאנחים והנאנקים היתה נכונה, שהרי גם אם היו מוחים ומוכיחים, דבריהם לא היו מתקבלים. אמנם, היתה זו טעות מצדם, שהרי לשאיפות המוסריות העליונות יש ערך בפני עצמן, והן ראויות תמיד להישמע בקהל, וכן, יש למחאה גם השפעה סמויה מיידית ומצטברת, אך מדוע היה עליהם להיענש ולהימחות?

הרב קוק מבאר כי החורבן נגזר רק במקרים חריגים במיוחד, רק כאשר הקלקול המוסרי פושט בכל השדרות הציבוריות, וכשאין דרך אחרת לתקן את הנגע, כי אם על ידי זעזוע חברתי עמוק. במקרים אלו נפגעים כל אותם שהקלקול המוסרי פשה בהם. חוסר המחאה, של הנאנחים והנאנקים, מעיד על רפיון מוסרי. הם אמנם היו קדושים ומוסריים, אך מוסרם היה רכרוכי ורפה, והם נואשו מלהשמיע את דברם ומלהשפיע על בני דורם. אם קבוצה זו תשרוד את החורבן, ואם אלו יהיו המורים והמדריכים של שארית הפליטה, אזי, הדור החדש שיקום יפול שוב לשחיתות ולרוע, בעקבות השפעת מוסריותם הרפויה. זו היתה טענתה של מידת הדין: "הָיָה בְיָדָם לִמְחוֹת וְלֹא מִיחוּ".

הנאנחים והנאנקים היו צדיקים וקדושים, "שֶׁקִּיְּימוּ אֶת הַתּוֹרָה כּוּלָהּ מֵאָלֶף וְעַד תָּיו", אך הם חיו בתוך סביבה המלאה בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, בחברה האפופה באמונה מבולבלת, בפריצות מינית ובשחיתות, והם לא ניסו למחות ולהשפיע על סביבתם, מה שמעיד על החולשה המוסרית שבקרבם.

 אך עדיין היה אפשר ללמד זכות על אותם הצדיקים, שהרי דורם היה מושחת מן היסוד, וכאשר השחיתות  טבועה בלבבות אין דרך לתיקון, וכל מחאה לא תועיל. "גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי שֶׁאִם יִמְּחוּ בָהֶם, לֹא יְקַבְּלוּ מֵהֶם" משיב הקב"ה למידת הדין.

מידת הדין חוזרת וטוענת: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם לְפָנֶיךָ גָּלוּי, לָהֶם מִי גָּלוּי"? טעותם של הנאנחים והנאנקים לא היתה מקרית או חד פעמית, אלא היתה זו שיטה. הנאנחים והנאנקים פיתחו שיטה מסודרת, תפיסת חיים שלימה, המאפשרת להם להשתיק את מצפונם ואת קולם המוסרי, בראותם את עוולות בני דורם. הם פיתחו שיטה רוחנית "מכילה", המאפשרת להם להכיל את כל הפריצות המוסרית שסביבם ולהבליג, זו שיטה הרואה את חולשות המציאות כהכרח נתון. במקום לפעול לשינוי המציאות, היא משלימה איתה, כי "אין אלטנרטיבה אחרת". הם נאנחו, נאנקו אבל שתקו, ושיטה זו היתה צריכה להימחות.

נראה, כי בפירוש מדרש זה קורא הרב קוק לאנשי התורה ולעובדי ה' שבכל דור ודור, שלא להשלים עם החולשות המוסריות שסביבם, לא לומר: "ממילא זו המציאות", ולא לחשוש שמא השמעת קולה של תורה תרתיע את הרבים, לא להטות את מוסר התורה מפני החולשות האנושיות ולא להתייאש או להתנתק אלא להשפיע, וכך נהג גם הרב בעצמו.

מחאה והשפעה סגולית

במאמר זה מאריך הרב בחשיבותה והשפעתה של המחאה, אך ראוי לציין כי המחאה היא רק חלק מתהליך ההשפעה והתיקון החברתי: "אמנם לא רק מהלוחמים בפועל תצא העזרה העקרית, בעת מלחמת הרוחות ותסיסת הדעות. לא כל כך מכתיבת מאמרים שהם מריחים ריח מלחמה, כי-אם מנצחון של הקדושה המוסר והצדק המתגשם בחיים ובמעשה. חכם גדול אחד גאון בתורה, צדיק במעשיו וישר במדותיו, יפעול במהלך חייו ובהשפעתו, היוצאת ע"פ רוב דוקא בלי שום כונה מצדו, הרבה יותר מאלפי מאמרים ודרשות מלהיבות" (אדר היקר עמ' ל"ה), "אמנם יותר מכל פעולה פרטית גדולה היא פעולת הסגולה הכוללת, ההכרה שהכיר העם כי איש אלהים קדוש שוכן בקרבם. אדם נעלה ומרומם מכל שפלות החיים, איש שכולו קדש לד', ושליבו ונפשו נתונים רק לאהבת השם יתברך ואהבת הבריות, אהבת תורה ויראת שמים, היא פעלה תמיד בישראל את פעולתה הרוחנית יותר מכל השתדלות המיוחדת" (שם עמ' מ"ג).

במקומות רבים מבאר הרב כי עיקר ההשפעה על הדור היא ההשפעה "הסגולית", על ידי קיומם של אנשי תורה בעלי מידות קדושות ושאורח חייהם הוא מוסרי וטהור. עצם הימצאם והתהלכותם בדור, וידיעת הציבור כי אנשי קודש כאלו חיים בתוכם, מציאות זו פועלת על הדור ומרוממת יותר מכל מאמר או דרשה. פעולות המחאה או ההסברה הינן "כלים עוזרים", המתלווים אל ההשפעה הסגולית, "אבל כח ההכרעה צריך שיהיה תמיד בסגנון החיים עצמם. ע"כ ידע ישראל מאז, כמה גדול הוא ערכה של תורה וערך תלמידי-חכמים וצדיקים מצד עצמם, בהימצאם בסכום מרובה היותר אפשרי באומה, כי הכיר בהרגשה נאמנה כמה הספרים החיים הללו מחיים את רוחו, מטהרים את נפשו ומעוררים את כחותיו, "אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות אלו תלמידי-חכמים". החומה היא ההשפעה הסגולית, תורת החכמים המפעמת בחיים הישראליים ומגינה על ידי עצם מציאותה, והמגדלים הם הפעולות המעשיות של תלמידי החכמים, הנחלצים לעזרתם של ישראל, מתקנים, פועלים וגם מוחים ומוכיחים. קריאת הרב למחאה באה על גבי קריאה בסיסית יותר, הקריאה לכונן שכבה של אנשי תורה החיים חיי קודש, חיי מוסר וטהרה, ודרכם מאיר אור התורה על הדור.

"והשואפים למטרתי,

ירבו מיום ליום,

אז תבא שאלתי,

העמוקה מתהום.

כי יחידי הסגולות

יהיו לעדרים,

ובמחשכים במצולות

יאירו לעברים". (אורות הראי"ה עמ' כ"ג)

יהי רצון שנדע לבנות בקרבנו את החומות ואת המגדלים, ומתוך כך נזכה לראות בבניין הבית הגדול והקדוש, בית אלוקינו, בית חיינו.