ט"ו בשבט- חפץ הטבת הדורות הבאים

ה"מרדכי" באחת מתשובותיו מביא את הגמרא בסוף מסכת סוכה שאומרת שכאשר חל ראש חודש להיות בשבת עושים היכר, סימן לכך שהיום ראש חודש; בדרך כלל ראש חודש הוא עיקר כי יום החול מקבל קדושת מוסף, יש בו רושם של יו"ט ועל ידי זה ראש חודש ניכר. אך בשבת הוא לא ניכר ולכן אף על פי שיש את הדין של "תדיר ושאינו תדיר- תדיר קודם"- מקדימים שיר של ראש חודש, וכן יש עוד סימן ב"אברי התמיד" איפה שמים אותם, במוספים של ראש חודש שמים במקום אחר. עושים סימנים, ואם הכהנים הזריזים צריכים סימנים– קל וחומר שאנחנו צריכים סימן.

גם ט"ו בשבט צריך סימן- החגיגיות של היום הזה; עושים חג ביום הזה, ועל ידה מתבלט הזמן הזה, היום הזה. צריך לעשות סימן כי זו נפקא מינה ליכולת להיות בארץ. ט"ו בשבט הוא יום משמעותי שקשור לכל המצוות שתלויות בארץ, ולכן צריך לעשות לו חשיבות, לעשות חג כדי שיהיה ניכר. על כן החגיגה היא דבר מיוחד, בחגיגה הזו אנו מקיימים מצוות התלויות בארץ עכשיו! זה לא רק מעשה סמלי, זכר למשהו. זו פעולה שעניינה נוגע באופן ישיר למצוות התלויות בארץ, להבחין בין שנה לשנה, לכל הלכות תרומות ומעשרות וערלה.

אומר הרב בפתגם החודש: "חשק נטיעת אילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, המובלט בתקפו בעץ החרוב". בעץ החרוב רואים את העניין הזה של חפץ הטבת הדורות הבאים, וכמובן זהו הסיפור שהגמרא מספרת על חוני המעגל[1]; אמר ר' יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על המקרא הזה "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". מה היה מצטער? "בשוב ה' את שיבת ציון"- הכוונה לשיבת ציון בזמן עזרא ונחמיה. "היינו כחולמים"- הכוונה היא שכל הגלות היא כמו חלום, כלומר שבעים השנה האלה של גלות בבל זה חלום. כך מתברר כשהקב"ה משיב אותנו לארץ ישראל. הצטער אותו צדיק על הפסוק הזה: איך זה יכול להיות שאדם ישן שבעים שנה? לכן הזדמן לו הסיפור עם החרוב- ראה אחד נוטע עץ חרוב, אמר לו: מתי זה נותן פרי? אמר לו: עוד שבעים שנה. אמר לו: אם כן, מדוע אתה נוטע את זה, הרי עוד שבעים שנה לא תחיה! אמר לו כמו שאני באתי לעולם ונטעו לי אבותיי- כך אני נוטע לדורות הבאים. ואז ישן חוני שבעים שנה, וכשהתעורר ראה בן בנו של אותו האיש נהנה מהפירות.

לכאורה, לא כל כך מבורר הקשר בין שני הסיפורים; כל הסיפור הזה בא ללמד את חוני המעגל שאפשרי מצב כזה של שינה במשך שבעים שנה, ומשום מה זה מתקשר לנו לנטיעת עץ החרוב- הנה אדם נוטע עץ ואחרי שבעים שנה הבן שלו נהנה מזה- האם זה פלא גדול? ברור שזה כך, שאם אדם נטע עץ- אז העץ הזה ייתן פרי והנכד שלו יאכל מזה, פשיטא! חוני למד חידוש עצום, שאחרי שבעים שנה הנכד של ההוא ייהנה מהעץ?! בשביל זה חוני המעגל מסתובב אחר כך ואין לו חברותא, "או חברותא או מיתותא", בשביל מה הוא צריך לסבול? בשביל שעוד שבעים שנה הנכד של ההוא ייהנה מהעץ? מה זה קשור לכך שאדם יכול לישון שבעים שנה? ועוד, שאדם הרי לא יכול לישון שבעים שנה, לחוני המעגל הרי התרחש נס! כל הסיפור כאן הוא לכאורה מאד תמוה. ועוד קשה מה שאומר הרב, שבעץ החרוב מתגלה שכל עניין נטיעת העצים זה בשביל הדורות הבאים- הרי עץ החרוב הוא עץ מיוחד מכל העצים שנותן פירות רק אחרי שבעים שנה- שאר העצים נותנים פירות אחרי מספר שנים בודדות. מה זה קשור לעץ החרוב? איפה מופיע פה חשק ההטבה הדורות הבאים?

הנקודה העיקרית היא צערו של אותו צדיק, "האם יתכן אדם שישן שבעים שנה". עומק העניין שבו התלבט בו אותו צדיק, הוא בענין מה שאומר הרב באורות התחיה (פרק ח'), שהיהדות בגלות זה חלום, כלומר זאת מציאות שלא נשענת על ההווה אלא על העבר ועל העתיד. מתי האדם חי במצב כזה שההווה שלו בעצם מת והוא חי מהעבר והעתיד- כלומר הוא חולם על מה שהיה, ואולי מה שיהיה- מתי קיים מצב כזה? זה בדיוק המצב של שינה, מצב של המתת החיים הגלויים המעשיים. במצב שכזה הרוח משתחררת במידה מסוימת מההגבלה של הצורך להגיב על כל גירויי החושים במציאות המידית ונוגעת בעבר ובעתיד- בזמנים אחרים.

המצב של היהדות בגלות הוא מצב שעם ישראל לא חי, אז איך עדיין היהדות קיימת, איך החיים הישראלים ממשיכים להחזיק מעמד בעולם? עם ישראל לא יכול לחיות בעולם אם לרגע אחד מתעלמת מאיתנו המגמה המוסרית המוחלטת של ההוויה, אין לנו קיום ואין לנו מה לעשות בעולם שכזה! בשבילנו העולם הזה מוצא חן רק מפני שאנו נמצאים בו ויכולים להפוך אותו לגן עדן, אז איך אנו מתקיימים בגלות? הרי גלות זה מצב של מוות, אין עם ישראל. את זה בא ללמוד חוני המעגל מהנטיעות. מדוע עניין הנטיעות שייך להטבה לדורות הבאים? זה מה שמסביר הרב על מצוות התלויות בארץ.

מצוות התלויות בארץ הן פעולה לדורות הבאים. כשאנו באים לקיים מצוות התלויות בארץ זה דבר קשה מאד, כמו שאומר הכוזרי- איך אפשר לקיים את התורה בארץ ישראל, הרי התורה בארץ ישראל היא דבר מאוד מוזר, מין הכנסת עם חי למסגרת שקובעת ומחניקה. איך אפשר להכניס עַם חי ביחד עִם כל המציאות הפוליטית הכלכלית לתוך מסגרת של תורה ומצוות? המצוות התלויות בארץ הן מצוות השייכוֺת לאחיזה הממשית שלנו בעולם, השייכוּת לזה תלויה בהופעת השכינה בעם ישראל. היום קשה לנו מאוד לקיים היום מצוות התלויות בארץ, אנו מקיימים אותן בצורה קלושה של זכר, של סימנים, זה עדיין לא המציאות שבה אנו יכולים לקיים אותן. מובן שבמקומות כמו "חפץ חיים" ו"יסודות", אפשר לקיים מצוות התלויות בארץ, אבל במסגרת הכללית של עם ישראל כמדינה שעומדת במערכת של מטבע חוץ וכלכלה עולמית וכו'- זה דבר מאד מסובך, מאוד קשה! זו כוונת הכוזרי, שזה הפלא של הופעת התורה בארץ ישראל. התורה מופיעה בעם ישראל בצורה שהוא חי את התורה האלוקית אף שהיא לא הגיונית מצד השכל האנושי, ובצורה מאוד חריפה חייו המעשיים, הגלויים, הממשיים נכנסים לתוך התורה. זה הפלא הגדול שמופיע בעולם על ידי עם ישראל, איך שיש תורה בעולם, שאומה שלימה באמת חיה בתוך ההארה העליונה הזו, ומזה אנו רחוקים מאוד! זה שיש לנו "חוג חתם סופר" ויש לנו כמה בדצי"ם– זה מספיק ל'אני את נפשי הצלתי'; אבל מדינה יכולה להתקיים עם חשבונות כאלו? כלכלה עולמית יכולה לעמוד על זה? במאה שערים אפשר לחיות עם זה, אך בתור שר האוצר היית יכול לעשות את החשבונות האלה? זה לא פשוט כל כך. אנו רחוקים מאוד מהמצב הזה. ואף על פי כן הקיום שלנו, האחיזה שלנו והשמחה שלנו בט"ו בשבט- שעניינה המצוות התלויות בארץ- נובעים באמת מהקשר האדיר שלנו אל מה שעתיד להיות בדורות הבאים.

וזה מה שחוני המעגל למד, שאפשר לישון שבעים שנה! כלומר שיכול להיות מצב כזה של שינה. חוני המעגל התחבר לשינה של עם ישראל. הוא לא למד שאדם פרטי יכול לישון שבעים שנה- הרי זה לא לימוד, זה נס, זה פלא! אלא חוני המעגל- כאיש כלל ישראלי גדול ואדיר, כזה שמתחטא כבן אצל אביו לפני רבש"ע- חי עכשיו את השינה של עם ישראל, הוא מכיר בעובדה שחיים כלל ישראלים יכולים להתקיים בעולם מהעבר והעתיד ולא מן ההווה- מצב של שינה, לחיות מן החלום. וזה מתבלט ברעיון של החרוב, כלומר שבחרוב הוא רואה את אותו עניין; בחרוב רואים כח חיים ממשי, רואים אדם פשוט. כשחוני המעגל רואה אדם נוטע עץ הוא מתפלא- איך אדם פשוט, חקלאי, איש מעשי כלכלי, איך הוא מזיז את הידיים והרגליים שלו ועובד ומסקל וזורע ונוטע בשביל עוד שבעים שנה, בשביל הנכד שלו. מאיפה יש לו את הכח לזה? לאדם יש כח בשביל להחיות את עצמו או את הסביבה הקרובה אליו, אבל בשביל עוד שבעים שנה?

חוני המעגל לא מתפלא על הדבר הזה שאדם עושה בשביל דורות הבאים, אדם גדול יכול לעשות זאת, אלא העובדה שיש במציאות כח חיים כזה! עם ישראל יכול לחיות על כל רבדיו, לא רק גדולי הגדולים; כל העם הזה יכול לחיות מתוך מצב כזה של חזון עתידי. הוא מצא פה במציאות כח חיים פשוט של חקלאי, לא כתוב שם שנטע את העץ ר' אלימלך מליז'נסק, אלא סתם "ההוא גברא", אדם פשוט שקשור לארץ שלא רק הוא חקלאי- גם הבן שלו, גם הנכד שלו לא זזים, לא מתקדמים, נשארים ליד הטרקטור... אדם פשוט עם חשק חיים פשוט, אבל אנו רואים שחוני המעגל מוצא שאם יש כח חיים כזה אזי הוא מתבלט בנטיעה של עץ החרוב.

וכאן מגיע החידוש של הרב זצ"ל: "חשק נטיעת האילנות"- מה שייך חשק הנטיעות לט"ו בשבט בכלל? איפה מצאנו דבר כזה? ברור שהפתגם של הרב לחודש שבט זה דבר מיוחד לימינו- הוא מתייחס לחידוש של הישוב החדש בארץ ישראל. בכל הפתגמים האחרים הרב מתייחס אל החגים ואל הזמנים, דברים שאפשר למוצאם בשולחן ערוך, אבל הפתגם של הרב לשבט הוא על יו"ט מיוחד של הקרן הקיימת(!). כאן מופיע החשק הזה, הכח הפלאי הזה של הדורות הבאים. לא רק בגלות חיינו ופעלנו בשביל העתיד ונשאנו את החיים אל העתיד אלא יש גם חיים בארץ ישראל, חיים ממשים, חקלאיים, מדיניים, כלכליים, צבאיים, שהם בשביל הדורות הבאים. יש דבר כזה, זה מה שאנו לומדים בחידוש הזה של הישוב החדש בארץ ישראל של נטיעת העצים בחודש שבט.

דווקא כאן בחודש זה, בט"ו בשבט, מצאו מקום שבו מתבלט הדבר הזה שבו עושים חגיגה על מצוות התלויות בארץ, למרות שלרובנו אין שום נפק"מ לט"ו בשבט, מי בכלל יודע מה זו חנטה? ביקשו מהרב שיכתוב מה זה חנטה בלוח שתולים בבית הכנסת אבל הרב אמר שזה מסובך, זה לא מה שחושבים בעולם, זו סוגיה קשה מאד. ולמרות כל זאת כולם חוגגים את ט"ו בשבט, כי זה באמת הכח המייחד של השלב החדש הזה של תחיית ארץ ישראל, תחיית הישוב החדש בארץ ישראל.

צריך להבין שזה המהלך שאנו נמצאים בו עכשיו יותר ויותר, "אף על גב דאיהו לא חזיה מזליה חזיה", כבר אז בתחילת הישוב, אפילו שהיו אנשים מטריאליסטים עם תפיסות מוגבלות- בכל אופן הם עסקו בנטיעה בארץ, ונטיעה בארץ קשורה למצוות התלויות בארץ, קשורה לבנין של חיים שיופיע פה כאשר רוח ה' תהיה שפוכה על בני ישראל. מתוך זה פועלים את הפעולה הזאת. העניין שלנו באמת הוא להתחבר יותר ויותר לצורה הזו של התחייה, היינו, העסק בבנין, בישוב, בדברים מעשיים שבזה מופיע חשק ההטבה לדורות הבאים. יש דבר כזה, יש חקלאות פשוטה כזו שהיא לא מחפשת את הרווח בסוף השנה הזו בבורסה. יש כח חיים כזה בעם ישראל, צריך להיות מודע אליו, לטפח אותו, לחנך עליו, לברר אותו וככל שהוא יהיה יותר ויותר ברור בנו אז כך החיים הישראליים יתחזקו ויתאמצו בהתקשרם אל החיים העכשוויים. זו בעיה להיות קשור אל החיים העכשוויים, אלה דברים מאוד מוגבלים ומצומצמים, יותר טוב בגלות שם אתה יהודי 'אוורירי', לא נוגע ממש בארץ; אבל פה בארץ אתה עם שתי רגליים בתוך האדמה. שתי רגלים בתוך האדמה אבל בשביל הדורות הבאים.

זה החידוש של ט"ו בשבט. זו החגיגה שלנו שמתוכה נזכה להיות פועלים עם א-ל ולחדש את הרוח הישראלית הזו של ההטבה לדורות הבאים; אנו פועלים מתוך דברים מאד מיידים ועכשוויים אך אין זה צמצום. זו אמנם פעולה של סיקול ועידור- אבל של עץ חרוב שייתן פריו לדורות הבאים בגדולה הרוחנית שתצמח כאן, שמתוכה באמת תופיע ההארה העליונה של התורה על כל העולם כולו, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

[1] תענית כג.