ענוה -מתוך שיעורי הרב אלי בזק בשיחות הרצי"ה על קניין תורה

מתוך אימה ויראה, מתעלים במדרגות הנפשיות ומגיעים לענוה: "ענוה גדולה מכולם". במקורות חז"ל, ברמב"ם ובסיסטמתיקה הנפלאה של "מסילת ישרים", בספרי ראשונים ואחרונים וכן ב"מוסר אביך", נמצא כלל אחד מוסכם, ששיא המידות הטובות הוא הענוה.

המשנה מונה לנו ארבע מידות, ארבעה דברים שעניינם הקדמת המידות אל התורה ולימודה. תחילה 'אימה ויראה', כהכנה יסודית לעצם הפגישה עם דבר אלוקי, ואחר כך - במילה אחת - אומרת המשנה את המידות הטובות: ענוה. כי היסוד של המידות הטובות כהקדמה לתורה, מתוכו באה הדבקות בתורה, זה ההתקשרות ללא הרף לשורש האלוקי של הכשרונות, של נטיית הטוב, של המידות הטובות. זהו ערכנו המיוחד.

ערכנו המיוחד בעולם זה התפקיד האדיר, הנורא, שנעשה על ידינו בכל הדורות, עד לאחרית הימים, עד התיקון השלם, העליון, הרדיקלי ביותר - להפוך את כל הארץ שפה ברורה, לקרוא בשם ה'. התפקיד האדיר, הנורא והנשגב הזה, הוא ודאי לא שייך לנו מצד היכולת האנושית שלנו, "לא בצדקתך", אלא "מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה". כמו שאומר הכוזרי - זה נקרא אהבה, אהבת ה' אותנו, הכוונה שזה מצדו ולא מצדנו, "ממנו ולא ממנו אנחנו". לפתח את התודעה הזו, להעמיק אותה, לברר אותה - לזה מכוון כל ספר הכוזרי. עניינו של ספר הכוזרי הוא הדגשה מיוחדת את היסוד האלוקי של מציאותם של ישראל. אין לשכוח את הדבר הזה. זה שורש כל המידות הטובות - הענוה.

 

ישנו פסוק מפורש הקובע שענוה שייכת לעצם הגדרתם של ישראל: "רוצה ד' בעמו, יפאר ענוים בישועה". ענוה נקבעת בתוך מסכת סגולתנו, שהרי כל ערכנו בא לנו, לא כתוצאה מעבודתנו, אלא משום שכך נוצרנו. לכן, אין לנו במה להתפאר בכל כשרוננו, כי לא שלנו הוא אלא מתנת אלוקים, לא "בחכמתי כי נבונותי".

לכאורה, הענוה היא עניין שלילי; מה זה שייך אל המידות הטובות? המידות הטובות זה עניין חיובי של פעולה, עניין שגורם למעשים טובים, למעשים שהם בונים ומשכללים. לכאורה, בענוה יש צד של חולשה.  יש כל מיני תכונות טובות, מידות טובות, כשרונות, שלכאורה הם המעלים את האדם ומקדמים אותו, הם מה שגורם לו להופיע בהופעה יותר טובה, שלמה ומשוכללת. אבל בענוה, לכאורה, יש רק צד של השפלה. מצד שני - אומר דוד המלך: "בד' תתהלל נפשי". העובדה שהענוה היא מהותו העיקרית של דוד המלך, היא הביאתו להופעה מאוד גדולה ומפותחת, מאוד שלמה. ועל-כן: "ישמעו ענוים וישמחו", ישמחו בעצם העובדה הזו שיש להם את האוצר הזה תחת ידם - מידה זו.

הענוה תלויה בהשפעת הגדולה; דווקא מי שיש בו יותר גדולה, יותר שייכת בו מידת הענוה. הרב צבי יהודה היה אומר שזה לא 'קונץ' גדול, שאדם שאין לו כשרונות ואין לו מעלות הוא ענו. זה לא נקרא ענוה, זאת המציאות שלו, הכרת המציאות לאשורה, פשוט זהו מקומו בסולם. כשאדם יודע את מקומו זה דבר חשוב מאוד, היודע את מקומו יפעל רק ברכה בחייו. מי שלא יודע את מקומו - חייו אינם חיים, הוא תמיד ידרוך על אחרים ויתקל בהם. כשאדם יודע את מקומו זה דבר חשוב מאוד, אבל זאת לא ענוה. ענוה היא עניין אחד עם הגדולה. "כשאני משפיע עליכם גדולה אתם ממעטים עצמכם". נקודת הענוה היא בנקודת ההשפעה, לא לפני כן, כשאין כלום - אדם אינו ענו, זוהי סתם חולשה. אדם חלש, הוא אדם שאין לו בטחון ביכולתו ובכשרונותיו. זו אינה ענוה, אלא אשליה של הענוה, דימוי חיצוני, קליפה.

ענוה נמצאת בדיוק במקום שבו נמצאת הגבורה. "העוז והענוה לחי העולמים". ממילא, ככל שמופיעה הופעה יותר ממשית של כשרונות, של כוחות ושל הצלחה ממשית, וככל שההצלחה בעלת ערך אמיתי ונצחי יותר גדול - כך צריכה להופיע יחד עם זה ענוה גדולה יותר.

 

לפעמים, יש אדם בעל כשרון שמתפאר. ברור שיש לכשרון זה ערך ומעלה, והוא צריך להשתמש בו כדי להתקדם, אבל האם יש לו להתפאר בו?! שקר והבל הבלים! האם הוא עשה לעצמו את הכשרון הזה? הרי הוא מתנת אלוקים! הקדוש-ברוך-הוא יצר את הצד הנשמתי והפסיכולוגי של אדם זה בצורה כזו. אם בכל זאת הוא מתפאר, אין בכך שום צדק והיגיון, אלא שטות ופשע. אבל אם אדם מתמיד ושקוד ללמוד תורה, על כך רשאי הוא להתפאר, משום שזה נבע מעבודתו וממרצו. כך הוא בעניינים גשמיים: אדם שנתעשר ללא שום מאמץ ועבודה מצידו, אין לו במה להתפאר, אבל מי שפעל במרץ רב ועשה חיל מכוח עבודתו ומאמציו - יכול להתפאר.

מידת הענוה היא מאוד מהותית לכל ענייננו, קודם כל לגבי כל כשרון וכשרון שנמצא באדם. צריך לדעת שכדי לא להפריע לכשרון צריך להיזהר מאוד מלהתגאות בו, מפני שכשרון שקיים באדם - מתוך מה הוא קיים בו, מה המקור לכשרון? כשאתה רוצה שדבר יתקיים, אתה בודק מה שורשו, לכן קיום הכשרון תלוי במקור הכשרון. אם אדם מתגאה בכשרונו, זה גורם לו להתרחק מהיחס הנכון למקור הכשרון. בגאוותו הוא מבליט את הכח שלו, 'הכח שלי יצר את הכשרון, אני עשיתי את הכשרון'. גאוה זה ייחוס הדבר למידה הפרטית המסוימת של המתגאה, 'אני עשיתי את הדבר הזה'. הגאוה - זה הבלטת האני. היחס הזה הוא מרחיק את האדם מהמקור האמיתי לכשרון.

המקור האמיתי לכשרון הוא נובע מצד עצם המציאות. כמה שאדם יותר מבחין בעובדה הזו שהוא אדם פשוט יותר, פשוט גם הכשרון הטוב שבו, עצם המציאות של החיים הפועמים בו מתגוונים בתוכו באופן כשרוני מיוחד! לכן הכשרון במעלה יותר גבוהה מאשר אצל אחרים. אך כשאדם פונה עורף לכלל המציאות, ומייחס את הדבר לפרט, לחלק, בזה הוא יוצר מצב מעוות בנפש שמרחיק אותו מהכשרון, ובעצם מרחיק אותו מהיכולת למצוא בתוכו את המצב הכשרוני. יכול להיות מצב, שבאדם יש כשרון והוא לא מוציא אותו לפועל. הוא מקטין אותו, כי הוא פחות ופחות מזהה אותו בתוכו! לזהות את הכשרון בתוכו זה תלוי בכך שאדם מתייחס קודם כל לעצמו כמציאות פשוטה, כמציאות נתונה, כמציאות ששופעת מתוכו, ולא כמציאות שיוצרת את החיים! לפעמים אדם יכול להגיע למצב שהוא לא מסוגל לתפקד תפקודים פשוטים מאוד, מפני שהוא מתחיל להסתבך עם המחשבות, כלומר הוא מתחיל לחשוב שהוא עושה את זה, ואז הוא מסתבך! למשל, אדם בולע משהו ומתחיל לחשוב על פעולת הבליעה; זה יכול לסבך אותו כי הוא מכניס את המחשבות שלו, מה אתה מכניס את המחשבות שלך? זה עובד לבד! אתה צריך לאכול, ולהבין שזה נותן לך את החיים. המעשה שלך הוא להוביל את האוכל לפה, וההמשך של זה - זה החיים, זה המציאות, יש פה סדר שלם! אתה יכול ללמוד את זה, להכניס את זה להכרה שלך, אבל אתה לא פועל שום דבר! אתה לא צריך לחשוב, המחשבות האלה עלולות להביא תגובה הפוכה. כאשר אדם מתערב בתהליכים טבעיים שבקרבו ונראה לו שהוא עושה אותם, זה הופך את הכל למלאכותי, וזה מקלקל את הכל. יש יחסים בין אנשים, יחס של הזדהות, אהבה. כשאדם נהיה כל כך טכני, כל כך מכני, על הכל הוא צריך לחשוב: עכשיו צריך לחייך, עכשיו צריך לאהוב, עכשיו אוהבים, כואב, חם... כלום לא קורה! זה ברור, משום שלא אתה עושה את זה! אתה צריך בענווה לקלוט את הרשמים ולראות מה פועל בך מה נעשה איתך.

דבר פשוט הוא, שגאוה גורמת למיעוט כשרונות ומיעוט יכולת. אדם בעל גאוה, אף-על-פי שנראה מאוד מוכשר, אין שום ספק שהיה יכול להיות מוכשר בהרבה יותר. הוא השמיד חלק גדול מהכשרון שלו בגלל הטמטום הזה של הגאוה.

על מה כן יש להתפאר? על מה שאדם עמל. לא התפארות במובן של יציאה מחוץ, אני ואפסי עוד, אלא התגאות שמטרתה להבחין בכך שאני מסוגל, לעורר בי את הידיעה הזו שביד חזקה עשיתי את הדבר, השתדלתי, התאמצתי, עמלתי, חרקתי שיניים, והגעתי. לכן אני מתפאר בזה! אני מזכיר לעצמי שזה בכוחי, שאני לא הולך שבי אחרי מצבים שונים, שאני נמצא במדרגה יותר משוכללת כתוצאה מהעמל. אני מסוגל, אני יכול, כבשתי את זה, ואני אכבוש גם הלאה. אומר הר"ן בדרשותיו על "ואמרת בלבבך, כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" - אין כאן קושיא ותירוץ, אין הכוונה שלא תאמר בלבבך 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', ותאמר אחרת - שהכל מאת ה'. הכוונה היא שכן תאמר 'כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל' - אבל 'וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל'. זאת אומרת: יש עניין שאדם יאמר 'אני עשיתי את זה, אני בניתי את הבתים האלה, התגברנו, כבשנו, ניצחנו'. יש מקום לומר את זה. למה? להזכיר לעצמנו שאנחנו מסוגלים, מסוגלים להתגייס, מסוגלים לגבש כוחות, מסוגלים לעמוד בעוצמה, בנחרצות, לכבוש דברים ולהתמודד עם קשיים. אבל "וזכרת", תזכור את שורש כל זה. השורש של כל זה הוא ה' אלוקיך הנותן לך כח לעשות את החיל. בכל אופן, יש עניין - אומר הר"ן - לומר 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'.

כן אדם שעמל על התורה, יש לו מקום להתפאר. זאת לא חייבת להיות דווקא צורת התפארות שהמסר העיקרי משפריץ לכל כיוון; זה באמת כבר גאווה, גאווה שעניינה לדחוף את האחרים הצידה, 'אני ואפסי עוד', זו כבר מידה מגונה. אבל הכוונה היא להתייחס לעובדה שיש בכוחי, להאמין בכך שאני מסוגל להתמודד ולעשות, לקחת משימות ולפעול. להתגאות בכשרונות?! מאן דכר שמיה - זה לא שייך בכלל.

 

לכן חז"ל ציוו: "הוי שקוד ללמוד תורה", כדי לגלות את הכשרון, את המתנה שניתנה לנו ביצירת נשמתנו. השקידה מראה את יראת השמים, את השייכות ואת האמונה. זהו המובן האמיתי של הענוה, הנמשכת מן האמונה שד' יצר את האדם בחכמה. על כן כל היהדות בנויה על ענוה, שהיא יסוד כל המידות הטובות. ומתוך טהרת נפש של ענוה, זוכים לסייעתא דשמיא ולהשראת שכינה.

הזכרנו את ההבחנה בין הכשרון לבין העמל. אדם שעמל וזוכה בזכות עמלו להשיג הישגים, הוא יכול להתפאר, ובצדק - זו מחשבה בריאה ונכונה למהלך התגלות האמת.

יש מחשבות שגורמות לאדם להתרחק מהאמת, לשגות באשליות ובהזיות, אלו מחשבות לא צודקות. לא צודק הכוונה לא צודק כלפיך, לא צודק כלפי תהליך ההתבררות והעמידה של האדם על האמת. כשאדם זוכה בפיס, ומתגאה בעושר שלו - זו סכנה נוראה.

מי שמתגאה על מה שהוא עמל, הגאות הזאת היא חשובה לו. למה? מפני שזה מזרז אותו להמשיך לעמול, הוא זוכר שהעושר לא נפל לו מן השמים, אלא הוא עמל עליו. הוא מזכיר לעצמו, שהוא עשה את זה בעשר אצבעותיו. מה זה אומר? שאם יפסיק לעמול - כל זה לא יהיה. אם כן, הגאות הזאת מקרבת אותו אל האמת. אבל אם האדם מתגאה על מה שנפל בחלקו סתם, ללא עמל - העושר לא קשור אליו בכלל, וממילא זה מבלבל אותו, מכשיל אותו ומביא אותו בסופו של דבר למצב יותר גרוע.

רב ששת, עסק בתורה, למד, היה מלא ומפוטם מתורה, והיה שמח - "שישו בני מעי". השמחה הזו, ייחוס הדבר אליו - זאת בדיוק הנקודה, זה בדיוק מה שהוא צריך עכשיו כדי להמשיך ולעלות. ולא תזוח בזה דעתו - להפך; כי במה הוא התגאה? הוא התגאה במה שהוא עשה באמת, ואם כן, הוא מצא את סיבת המצב. למה אני כזה? כי עמלתי, אז אני לא יכול אף לרגע אחד להפסיק לעמול, שכן התוצאה לא קיימת אלא בגלל הסיבה. זו איננה סיבה מקרית, זו סיבה עצמית, תמידית, זה מה שעושה את כל הידע הזה ואת כל החכמה הזו, זה הכל על ידי עמל.

אם אדם בעל כשרון מצליח בלימוד התורה, ורואים שהוא לא שוקד על התורה - מה שכולם עושים הוא עושה במחצית הזמן, ולכן הוא לא צריך להתאמץ - זה אומר שאין בו יראת שמים, אין לו ענווה. הוא מתייחס לכשרון שלו כאילו זה כוחו הוא, והאמת היא שזה לא מכוחו אלא הוא קיבל את זה. אם אתה רוצה להיות שייך בכלל לכשרון הזה שנמצא בך, אם אתה רוצה שיהיה קשר בינך לבין הכישרון - צריך לעמול! וככל שהכשרון יותר גדול, כך צריך להיות יותר עמל, כי אחרת אינך שייך לכשרון; מה הקשר שלך לכשרון הנתון בך, בתוכך? יש לך כח כזה - אתה צריך להשתמש בו, ואם לא תשתמש בו אז אין לך שום קשר אליו. אז מה אם יש לך כח?! זה כלום! השקידה, ההתמדה והדבקות, זה עילוי היחס הנכון לכשרון. זהו עקרון כללי שנכון בכל דבר, אבל ביותר צריך ללמד את זה כלפי ישראל.

 

הענוה שייכת ליסוד תכונתם של ישראל. חז"ל מעמידים אותנו על כך שהענוה נמשכת אלינו משורש גזענו, מאברהם אבינו: "'לא מרובכם מכל העמים חשק ד' בכם' וגו' - אמר להם הקדוש ברוך לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטין עצמכם לפני". מובאות שלוש דוגמאות: אברהם אבינו, משה רבינו ודוד המלך, כאשר כל אחד מהם גדול בענוה יותר מקודמו. הדרגה זו נובעת מסדר הופעת מציאות ישראל בעולם. באברהם אבינו מופיע גרעין האומה, אצל משה רבינו ישנה כבר אומה וקבלת תורה, ואצל דוד המלך מופיע כלל-ישראל בשלמותו: מלכות והכנה למקדש. עם כל גדולתו וחשיבותו, אמר אברהם אבינו: "ואנכי עפר ואפר". אמנם "עפר ואפר" זה מעט מן המעט אבל נותר עדיין משהו. אצל משה רבינו, נכדו של אברהם אבינו, מתגלית דרגה יותר עליונה של ענוה: "ונחנו מה". חז"ל מתארים את שפלות רוחו של משה רבינו: "שלושה מיני מוכי שחין נבראו בעולם... והייתה נפשו של משה נמוכה מכולם". "ונחנו מה", הוא ביטול מהות, ביטול היש. יתכן מצב שלמרות שאדם יהיה מדוכא, מושפל ומרוצץ, בכל אופן יישאר עדיין חלק מאישיותו, מציאות מסוימת שלא נתבטלה (-"עפר ואפר"). משה רבינו, "ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" אומר "ונחנו מה", ומבטל בכך את מציאותו. אבל אצל דוד המלך, יסוד מלכות ישראל בבניינה, יש מדרגה עוד למעלה מזה: "ואנכי תולעת ולא איש". זו שלילת המציאות האנושית. זו עקירת המציאות, שלילת המציאות. שלושה ענקים אלה בענוה, זהו שיא האצילות. יש הדגשה חשובה של הרב שמשון רפאל הירש בפירושו לתהילים: "ואנוכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם", אני אדם נבזה ובזוי עם. יש כאן שני צדדים: ביזוי והשפלה במובן האנושי הרגיל, וגם במובן הציבורי והלאומי. זאת עמקות ההשפלה: אישית וחברתית.

צריך להבין, שהמושג הזה של ענוה איננו מידה פרטית, זה לא המקור; המידה הזו נמשכת לפרט, אבל מקורה הוא בהוויה הישראלית. לכן, אנחנו לא מחלקים ציונים וקובעים שדוד המלך גדול ממשה רבינו. היתה 'הווא-אמינא' כזאת; דוד המלך, שאמר "זמירות היו לי חוקיך" - חשב שהתורה היא כמו הזמירות שלו, אז הוא נענש. התורה היא למעלה מכל הגילויים הרוחניים, והיא מודיעה לנו שמשה רבינו הוא הענו מכל אדם. אך אומרים לנו חז"ל, שתכונת הענוה לא תלויה ביכולת ובדרגה האישית של האדם, אלא במצב של הופעת כלל ישראל. לפי זה, אפשר לאדם על ידי בחירתו להתעלות ולהתקדם בזה; ככל שהאדם יותר גדול, הוא יותר כלל ישראל, יותר דבק בשורש הגזע שלו, וממילא, התכונות האלו מופיעות בו. תכונת הענוה היא היסוד של גזענו - "כי אתם המעט מכל העמים", "בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטין עצמכם לפני".

אכן, זו המשמעות של הופעת ישראל. ככל שמופיע יותר ערך כלל ישראל בעולם, ככל שהאדם שייך לזה - יש משמעות יותר גדולה למעשיו, למחשבותיו, לכל מה שהוא, כל ערך חייו מתעלה לידי ערך עצום.

אדם חי בעולם הזה, אוכל ושותה ומת. מה ערכו? מה הוא עשה? מה הוא שווה? גם אם עשה משהו - כתב איזשהו ספר גדול, פיתח תיאוריה שלמה שכולם עונים 'אמן' אחריו - אחרי שני דורות הופכים אותו לקריקטורה במקרה הגרוע, ובמקרה היותר טוב לא מתייחסים אליו. יש בודדים שבאמת נשאר מהם ערך גדול בכל הדורות, שמתייחסים אליהם בכבוד, לפעמים גם בסלחנות: 'נו, טוב, באמת הוא היה חכם מאד בדורו'. 'בדורותיו' - יש דורשים לגנאי. אבל כשאנחנו שייכים לפעולה האלוקית האדירה של שכלול העולם, של גאולת המציאות - כל חיינו הם גאולה מראשית הופעתנו ועד האחרית דרך כל הירידות, הנפילות, ההתמודדויות והעליות, כל מעשינו, כל מציאותנו בעולם, כל התפתלותנו במציאות - זה הכל מהלך אחד שלם של גאולה, מראשית ועד אחרית. אנחנו גואלים. אנחנו שייכים לבריאת אורו של משיח. אם כן, מה שנעשה על ידינו, יש לו ערך חי וקיים לנצח נצחים. אשרינו, שאנחנו חלק מהוויית הנצח הזאת ששמה כנסת ישראל, הנותנת משמעות אחרת לגמרי לכל פעולותינו ולכל מעשינו.

ככל שאדם יותר שייך למציאות האדירה והגדולה הזאת, כך מעלתו עולה וכל הטוב שיש בו מקבל משמעות הרבה יותר גדולה, הרבה יותר נצחית. הוא כבר לא עוד אפיזודה חולפת שהשפיעה על הסביבה הקרובה, אופנה שנוצרה לזמן מה בעולם, שדיברו על משהו שהוא העלה בדעתו, אבל אחר כך הכל נמחק ונגרס עם השכחה.

פעולתו הגדולה של אברהם אבינו לא היתה בזה שהוא גייר את האנשים ושרה גיירה את הנשים, אלא אנחנו הפעולה הגדולה של אברהם אבינו, אנחנו היושבים פה ועוסקים ונהנים מאורו והולכים, ומשתדלים להידבק במידותיו! זה אברהם אבינו לדורות. מה שהוא פעל אז על בני הדור, אותם גויים - מה יצא מהם? פעולתו עדיין פה בתוכנו, בתוך עם ישראל לדורותיו, בתוך כל המהלך הגדול שלנו. אלא שאז אברהם אבינו לא היה יכול להתגלות בכל כלליותו. המציאות של אברהם אבינו הייתה מחולקת בין מה שהוא פועל לדורות עולם - הילוכו בארץ ישראל על מנת שתהיה נוחה להיכבש לבניו, וחינוכו את הדורות הבאים -, לבין עניינים אחרים שאברהם פועל במציאות - מנסה לחנך את ישמעאל, ובני קטורה, ועוד כל מיני דברים ופעולות שמופיעות באברהם אבינו שאין להם את הערך הנמשך, האחד, הגדול, העליון של כלל ישראל. לכן, אצל אברהם אבינו הענוה היא לא טוטאלית. עם כל גדולתו וחשיבותו אומר אברהם אבינו - "ואנכי עפר ואפר". כך צריך להיות. עם גדולתו, ומתוך אותה רוממות וגדולה וענקיות של אברהם אבינו, הוא אומר "אנכי עפר ואפר". אבל עדיין יש כאן משהו.

אברהם אבינו זה עוצמה, אבל לא כעוצמה של משה רבינו. משה רבינו הוא הופעה לאומית, יש לו עוצמה הרבה יותר חזקה. אברהם אבינו זה רעיון של עם, משה רבינו זה ממשות, עם ממשי שיוצא ממצרים - "הנה עם יצא ממצרים". משה רבינו זה גילוי יותר מלא של המציאות. אצל משה רבינו יש כבר אומה וקבלת תורה. כל ימי משה רבינו האומה הזו עסוקה בקבלת תורה. כמו שאומר הכוזרי: מה עשו במדבר בני ישראל? שלושים ושמונה שנים במדבר עסקו בתורה. מסתמא, עיקר תורה שבעל פה נובע מהתקופה הזו, שהתגלו על ידי משה רבינו כל דברי ההלכה למשה מסיני. משה מנהיג את כלל ישראל; כבר יש מנהיג לישראל המנהיגם במציאות אדירה, אך זה בכל אופן עדיין שלב של הכנה. קבלת התורה לפני הכניסה לארץ ישראל - ממשות המציאות הישראלית עוד לא מופיעה במלואה בהיסטוריה, בממשות של העולם הפוליטי, של העולם הזה. ההופעה הכי עליונה היא ההופעה של דוד המלך - הופעה אדירה של מציאות. משה רבינו זה מציאות ערטילאית, מי אומר שהמציאות הזו בכלל יכולה לעמוד בעולם? אוכלים מן, ומוגנים על ידי עננים, מי יודע אם בכלל יכולים לעמוד בעולם. דוד המלך זו מציאות של אדם שלוחם מלחמות ה', מרים את העם כולו לקראת בנין בית המקדש. איזו עוצמה זו, איזו עוצמת חיים! הוא מפיל את אימתו על כל הגויים בסביבה מצד אחד, ומצד שני מרים את העם להתנדב בלב שלם לבנין בית המקדש. "ויברך דוד את ה'" - על מה נאמר "ויברך דוד"? על זה שהתנדבו ברצון, כל העם התנדבו ברצון ובשמחה לבנין בית המקדש. על זה אומרים "ויברך דוד". זה שיא השיאים, זה יותר מבנין בית המקדש בפועל. בנין בית המקדש בפועל זה כבר תוצאה, פרטים. היסוד הוא שהעם רוצה, "ויקחו לי תרומה" - כמו שאומר הכוזרי - זה צריך להיות מתוך רצון העם, תרומה והתנדבות. דוד המלך הוא זה שמגלה את הכח הזה בישראל, את הרצון לבניית בית המקדש, שיא החיים שיש במציאות, שיא המציאות, שיא הכשרון, שיא הכוחות. פה מופיעה הענוה הכי גדולה.

אלו שלוש המדרגות. "אנוכי עפר ואפר" - התבטלות, אבל עדיין יש משהו, גם אם המשהו הזה הוא באמת לא חשוב, עפר ואפר. כלומר, כל הדברים החשובים של אברהם אבינו הוא וודאי מייחס אותם לריבונו של עולם וודאי הוא רואה בהם גדולה אלוקית, זה מגדיל בתוכו את אהבת ה', גדולתו ורוממותו. ה'משהו' שנשאר, זה לא שאברהם אבינו החליט 'זה שלי', אלא הכוונה: נשאר משהו שאינו שייך לזה. כלומר יש צד שאני לא יכול לייחס לקב"ה, לא הכל אני יכול לייחס לשמים, את ההתפוררות אני לא יכול לייחס לשמים. זה בגלל שבאברהם אבינו יש צד פרטי, ומצד זה יש בו את זהותו הממשית הגופנית, שהיא מתפוררת, ואת זה לא שייך לייחס כלפי שמיא. אבל משה רבינו הוא כללי, כלל ישראלי, במשה רבינו הופיע המצב של "נחנו מה" - ביטול היש. אין בו שום צד פרטי, ולכן "נחנו מה" - הכל סימנים עליונים, הכל! כל מה שיש בי, הכל הוא מגע עם גדולת הבורא.

לכאורה, לא מובן מה יכול להיות עוד מעבר לזה. זה ביטול היש, לכאורה - אין יותר, ואין פחות מזה. אבל בתארים האלוקיים - לא רק מדרגות יש; יש תארים חיוביים. יש דומיה, ויש תארים חיוביים. כלומר, לתארים חיוביים יש ערך מצד שהם מעין מבוא והכשרה, הם מקדמים אותנו, מוציאים אותנו מכל מיני דימויים קטנים. הדממה היא ה'סמא דכל - משתוקא', זה המבחר שבתהילות, "לך דומיה תהילה". יש טהרה עוד יותר משלימה של השלילה - תואר האפס, גם האפסות היא עדיין משהו מבחינתנו. אנחנו אומרים: "מה אנו? מה חיינו? מה חסדנו? מה צדקנו? מה כוחנו? מה גבורתנו? מה נאמר לפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו..."; אומר הרב ב'עולת ראיה' - מה פירוש 'מה נאמר לפניך'? הכוונה, שגם תואר האפס, שאנחנו מאפסים את כל כשרונותינו וכוחותינו לעומת הישות המוחלטת, גם הוא בעצם תואר, יש בו צד חיובי, כי אנחנו מייחסים, אנחנו יודעים שיש איזו מציאות ושוללים את חשיבותה, את ערכה וכבודה. יש בנו כשרונות, ואנחנו מבטלים אותם. אם כן, האפס הוא בעצם אחד פחות אחד, זה המושג של אפס. אין מושג של אפס מוחלט. לכן, ודאי יש עוד מעלה עליונה מביטול היש.

אומר דוד המלך: "ואנכי תולעת". לכאורה - גם זה משהו, מה זה שונה מאברהם אבינו? אלא שהתולעת זה כוח שהוא מפורר. התולעת באדם הוא יסוד של פרזיטים הנמצאים בגוף ועתידים לאכול את הגויה - הרימה והתולעה. זוהי שלילת המציאות. התולעת היא היצור שאוכל את האדם, רימה ותולעה. יש באדם שתי מציאויות זהות בו זמנית, אנחנו חיים באופן מקביל. יש בנו את גבורת החיים שלנו, ויש את הטפילים שנמצאים בכל מקום, אלא שהם דוממים, הם לא מתפתחים, מפני שפעילות החיים החיובית העצמית שלנו, היא חזקה יותר. אבל כשאדם מת - התולעה אוכלת אותו. התולעה לא באה אליו מבחוץ, אלא מבפנים. ליבו מלא תולעים, והתולעים האלה הם הכוח השולט, המבטל. כל זמן שהאדם חי ובריא, אז אין להם כח, אין להם איפה להצטרף. כשהוא מת, כשנפסקת האורגניות - באותו רגע התולעה זוללתו בכל פה.

אומר דוד המלך: "ואנכי תולעת", כלומר לא יכול כלל לזהות 'חוץ', אין אצלו אפשרות להעמיד משהו מחוץ לעניין האלוקי, כי אם מעמידים משהו מחוץ לזה - אז זה לא רק יסוד אפרורי, אלא זהו הריקבון עצמו. להעמיד משהו מחוץ לשפע האלוקי זה בלתי אפשרי, יש ניגוד הפוך, יש משהו שהוא יסוד כל כך נוראי, שאין יכולת כלל; לא רק "נחנו מה" - שאנחנו אומה - לא רק ביטול, אלא גם אי אפשרות לרדת מהביטול הזה. וזהו שאומר דוד המלך: "ואנכי תולעת", כלומר, המציאות שלי מצד עצמה, היא לא רק אפס, אלא היא שלילה, הרס, היא מחריבה. לא רק שהוא ענו, אלא הוא מלא שנאת כל שמץ של גאוה, כמו שהאדר"ת מעיד על עצמו, בצוואה שהרב מביא ב"אדר היקר", שלזה הוא זכה - לשנוא גאווה. כל יסוד של פרטיות, של עמידה בפני עצמו - דוד המלך רואה אותה כתולעת.

ועל זה אומר הרב הירש, שזה בא בשתי בחינות - באדם ובאומה. לכן דוד המלך אומר: "ואנכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם". 'בזוי עם' זה לא מבוזה בפני העם, אלא אנחנו עם כזה - עם שפל, הלאומיות שלנו היא כזו, שכשיש בנו איזשהו ניצוץ של ניתוק - מיד אנו נחלשים, זה יסוד  שמרקיב אותנו. לא רק עומד מחוץ לעניין האלוקי, אלא מבחינה לאומית אנחנו כאלה.

הרב הירש, מעלה את הדברים לשורשם, "ואנכי תולעת ולא איש", זה חידוש של דוד המלך, "חרפת אדם ובזוי עם". דוד מדבר בשם הענווה הכלל-ישראלית, מחזיר את הדברים אל "ואתם המעט מכל העמים", אל השורש הזה שהקב"ה אומר. ולא אמר את זה אברהם, וגם לא משה; אמר את זה דוד המלך. הוא חוזר ואומר את העניין היסודי הזה שהענוה שורשה לאומי. בהווייתנו הלאומית, שם נמצאת הענוה במלוא עוזה, במציאות הכי עליונה שלה, במובן הזה  שכל שמץ של הרהור של איזו 'הווא-אמינא' של גאוה כל שהיא - זה תולעת. נאמר בתהלים: "רוצה ה' בעמו יפאר ענוים בישועה", כלומר, במקום להגיד 'עמו', אומרים את המילה "ענוים", זוהי זהות גמורה. ב'ענוים' אין הכוונה לאוסף כל הנדכאים והשפלים בעולם, אלא לעם ישראל. "רוצה ה' בעמו יפאר ענוים בישועה".