מלחמת מצוה

"לולא חטא העגל היו האומות יושבות ארץ ישראל משלימות עם ישראל... ולא היתה שום שיטת מלחמה נוהגת"

אנחנו נמצאים בחודש תמוז, החודש של חטא העגל. ומלמד אותנו כאן הרב זצ"ל שחטא העגל גורם שארץ ישראל משתייכת אל עם ישראל ע"י המלחמה. המלחמה היא המתקנת את החטא. ואע"פ שמצד האמת הגמורה המלחמה היא דיעבד, ועם ישראל מצפה ליום שבו "לא ישא גוי אל גוי חרב" אבל במצב העולם הזה דווקא המלחמה היא מצווה- "מלחמת מצוה", ודרכה דווקא נזכה לעמוד על אמיתת עצמנו.

מלחמת ישוב הארץ מחולקת בתורה לשתי מערכות – מערכת המלחמה הממשית ומערכת המלחמה הרוחנית. הכיבושים הראשונים מתוארים בסוף פרשת חקת. עם ישראל מנצח את סיחון ועוג, הענקים האדירים – והתורה איננה מאריכה כל כך בתיאורים אלו. לא מתואר שהיו הרוגים במלחמות האלה. לעומת זאת, בסוף פרשתנו, "ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשירם אלף" מלחמות רוחניות! יש בהם הרוגים! ונעשו במחשבת מלחמה – זו היתה האסטרטגיה של בלק ובלעם! "אלוקיהם של אלו שונאי זימה" – נמצאנו למדים, שיש כאן גם כן מלחמה. נכון שאין בה טנקים, אבל הרוגים יש בה! איננה פחות מסוכנת!

" ויקחהו קריית חוצות" – "הביאו אל מטרופולין שלו, אל מקום שווקים. ואמר ראה מה מבקשים אלו לעקור". וקשה הרי כבר ציוונו הקב"ה לא להילחם במואב. ואפילו איזה עקירה יש כאן? אלא כאן מתגלה שורש האיבה והפחד מפני ישראל. מקום השווקים מבטא את התרבות הגויית. ואומות העולם חשות מאויימות, יודעים ביודעין ובלא יודעין את ההשלכות העמוקות של כניסת ישראל לארץ. וכאן הרשע הגויי עומד על עומדו, להציל את חייו הרוחניים.

שני עניינים עקרוניים יש לנו ללמוד מפרשה זו:
דווקא נבואות בלעם מלמדות אותנו הרבה על עצמנו. "אדם קרוב אצל עצמו". לפעמים האדם אוהב את עצמו אהבה עצמית נפרזת. ולפעמים מבקר את עצמו ביקורת עצמית נוקבת. אחרי כל המריבות והניסיונות של דור המדבר לא תמיד אנחנו יודעים להעריך את מהותנו. דווקא בלעם ובלק בחששותיהם ילמדו אותנו אמת מאוד עמוקה על עצמנו. "לא הביט און ביעקב" – כל חטא בישראל חיצוני, "כולך יפה רעיתי ומום אין בך..." וגם אנחנו, במדינתנו, כמה אמונת גדולתנו יש לנו ללמוד מהמרכזיות שתופס עניינם של ישראל בעולם. לכל מדינה יש מה לומר ב'סיכסוך' בארץ ישראל. זה כה חשוב לכל העולם! א"א להבין זאת באופן אחר אלא שהחיים הישראליים מהווים גורם מאיים על המציאות כולה – בעומק החיים, האלוקיים, המוסריים, בתמותם.

ומאידך גיסא, למדנו גם הרבה על רשעותם של אומות העולם. הרי בלעם חוזר כמה וכמה פעמים על הכל יכולת והשלטון האלקי – "אשר ידבר ד' אותו אדבר!" "עתה היכול אוכל דבר מאומה". ועם כל בהירות וגדולת השגתו הוא היודע לקלל, לתפוס זעמו של הקב"ה ולהשתמש בו, לא מוותר,  מנסה ומנסה שמא יצליח למצוא את הפרצה שבה יסדוק את כל הבניין. אפילו האתון חשה עמוק שזה הליכה שהיא נגד רצון ה' ומגמתו – והוא בשלו: "ועתה עם רע בעניך אשובה לי" – מסרב להצטרף אל רצון ד', מנסה לפעול בו, לשנות אותו. ובלק אפילו אחרי כל שמיעת המשלים הנוקבים על עניינם של ישראל – "ועתה ברח לך אל מקומך אמרתי כבד אכבדך ועתה מנעך ד' מכבוד". עדיין אוחז בשוחד ובכבוד וסובר שאולי בהם נעוצה הבעיה, ומסרב להצטרף אל רצון ד'.

כה עבה קליפת בעולם לחדירת האור האלקי! ועם ישראל נכנס לקליפה זו על מנת כן ולמרות הכל, וההתמודדות עם ההפך הוא הוא המזכה אותנו לעמוד על אופיינו.

"כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו"

"וחטא העגל ימחה לגמרי... והעולם יתוקן באורח שלום"

שבת שלום