"צום העשירי"

מצווה מדברי נביאים להתענות בעשרה בטבת כפי שנזכר בזכריה _{(ח' יט')} "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי". וביארו חז"ל שצום העשירי היינו י' בטבת שהוא בחודש העשירי מניסן.

ישנה איזו תחושה שלפעמים ח"ו ימי תענית "עוברים לידינו", ככה מהר בלא להרגיש.
לא מכבר יצאנו מימי השמחה של חנוכה. כמה לימוד, הכנה והתעסקות לימודית ונפשית ליוו את ימי החנוכה, וכמה ביחס לתענית עשרה בטבת. ואם תגידו שזה כיון שחנוכה הוא שמונה ימים לעומת יום אחד של תענית. נאמר בא ונראה מה קורה בפורים...

באמת יש לדעת שימי האבל והתענית הינם חלק מהותי והכרחי בסדר הזמנים המופלא של עם ישראל. סדר עמוק ומהותי של בניין ועלייה. התבררות והתעודדות.

יום תענית אינו יום של בכיה ונהי על העבר. אלא יום שעניינו תיקון. תיקון מתוך זכירה ושייכות. ימי הצער קובעים בתוכנו את הקשר אל קומת החיים השלימה אליה אנו שייכים ושואפים. יתכן מצב של אדם או חברה שירדה מגדולתה, ואט אט משלימה עם מציאותה החדשה, הקטנה והמצומצמת. ימי התענית מדגישים את החוסר, את אי ההשלמה עם מצב ההווה כמות שהוא. ימים של געגוע חריף למצב חיינו השלם.

בתענית עשרה בטבת מתרכזים שלשה עניינים: תחילת המצור בימי בית ראשון. מות עזרא הסופר ותרגום התורה ליוונית.

במבט חיצוני ושטחי ניתן  לשאול על מה העניין הגדול, בכל אחד משלושת אלו:

א. תחילת המצור אינו סוף דבר. עברו כשלוש שנים עד חורבן הבית בהן עוד היה אפשר לתקן. ועיקר האבלות שייכת לכאורה דוקא בחורבן עצמו.

ב. היו לישראל הרבה גדולים וצדיקים, ולא קובעים תענית כלל ישראלית בכל יארצייט.

ג. כבר לפני תרגום התורה ליוונית, ישנו תרגום אונקלוס, ואף קודם לכן, הלא משה רבינו ביאר את התורה בשבעים לשון, וכך כתבו על האבנים בהר גריזים והר עיבל.

אולם באמת לא כך הם פני הדברים, וננסה בקצרה ממש לפתוח מבט עמוק יותר בכל אלו (להרחבה ראה שיחות הרצי"ה לעשרה בטבת).

א. תחילת המצור, היום שבו "סמך מלך בבל אל ירושלם בעצם היום הזה" _{(יחזקאל כד')} מגלה ומעיד על היחלשות המעמד הרוחני, חוסר מעמד הקודש בם ישראל, שמתוך כך יש לרשעה יכולת להניח את ידה על עיר בית חיינו. כל המשך התדרדרות החורבן היא התרחבות של הנקודה היסודית הראשיתית הזו. גילוי וביטוי של מה שהתחיל ביום הזה.

ב. עזרא הסופר הוא ממשיך של משה רבינו. רבינו "מספר שתיים". מתואר בחז"ל _{(סנהדרין כא')} "רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אילמלא קדמו משה".

עזרא הסופר היווה חיבור ומעבר מתקופת הנביאים לתקופת אנשי כנה"ג. מהנבואה לתורה שבע"פ, ותיקן תקנות להעמדת תורה בישראל.

נוסף לזאת עזרא הוא העומד בראש הגולה, יחד עם נחמיה בן חכליה, ומבצר את התורה ואת בניין הארץ גם יחד. יש בהסתלקותו חסרון כללי אדיר למצב עמדת הרוח בישראל.

ג. תרגום התורה ליוונית מתואר בחז"ל כזעזוע נורא, והחשכה לעולם. והוא שונה מהותית מביאור ותרגום התורה שנובע ממקור הקודש. ראשית הוא בא במטרה לזלזל לבזות ולחלל את התורה, לכן מלך יוון אסף שבעים ושנים זקנים בלא לגלות להם כוונתו ושם כל אחד בבית אחר, כדי שייצאו תקלות ושיבושים. שנית התורה הינה פרד"ס. תרגום התורה הכתובה, לקיחה וגזירה של הרובד הפשטני בלא העומק המלא שלו הוא העתק חיצוני, מת. התורה היא אור חיוני מלא, שיורד ומתבטא עד הלבוש בפשט. כשהתרגום בא ממקור קודש כמוהו כביטוי של אדם במילים את תחושותיו והכרותיו הפנימיות. אם אדם אחר יחזור על המילים הללו הרי שזה חיקוי ריק מתוכן.  

אי אפשר לתרגם את התורה כיון שהתורה אינה מילים אלא חיים. אי אפשר לחקות חיים ע"י מי שאינו שייך אליהם.

תרגום התורה גרם וגורם עד ימינו מבט חיצוני "מדעי" על כתבי הקודש. וגורם חילול הקודש בצורה עמוקה וקשה.

בע"ה מתוך הרגשת החוסר, נתמלא ציפייה ובקשה לחידוש ימינו כקדם, נרבה בתורה ונגדיל תורה, ונזכה לשובה למעמד חיינו השלם כימי עולם וכשנים קדמוניות.

אך טוב וחסד, אוהב ומתגעגע לכולכם

שבת שלום