"הגיון הקודש"

"בקרובי אקדש". "נורא אלוקים ממקדשיך, אל תקרי ממקדשיך אלא ממקודשיך".

נדב ואביהוא, שני גדולי הדור, נאספים לבית עולמם ביום הקדוש כל כך, יום א' בניסן אשר נטל עשרה עטרות. על מה? רבו הדיעות בחז"ל, אך נראה שכיוונו כולן לנקודה אחת.

"הקריבו אש מן ההדיוט". שלהבת אש בערה בליבותיהם של שני הצדיקים הללו, צימאון אלוקי שאין שני לו. "כלתה נפשי לחצרות ה'". האם אין מקום לבערה הזו להופיע בחיים? יש ויש. אך לא בבית המקדש. מקום בו נשקי ארעא ושמיא איננו מקום לרגשות האדם ולא למחשבותיו. כאן צריך לחכות לאש מן השמים. אין האדם יכול לעלות ולטפס עד שמי שמים עליונים, אין שום אפשרות להגיע לשם כי אם כאשר הקב"ה מציע תחתיו שמים ויורד אל הארץ.

"נכנסו שתויי יין". כמובן, לא הוללות ופראות חלילה, לא יעלה על הדעת. לכהן אסור לעבוד שתוי יין כי היין מסלק את כוח השכל ומעצים את הרגשות האישיים של האדם. לא בבית המקדש.

וזהו גם "הורו הלכה בפני רבם". אולי בפועל ממש, אולי באופן מהותי. בחינה זעירה ומסוימת של ניתוק מהשתלשלות התורה משמי שמים, דרך משה רבנו אבי אבות הנביאים.

ולדורנו. יש מקום אחד בו אין מקום לסברות אנוש, גם לא לרגשי הקודש הבוערים בו. מקום הר הבית ובית המקדש. כל הטעמים, ההגיוניים באמת, אין להם כל מקום בסוגיה הזו – לא הרצון להראות נוכחות כנגד הערבים, לא הרצון הפנימי לבטא את תשוקת הקודש שבקרבנו. כאן יש מקום רק להגיון הקודש, הגיון שהוא הרבה יותר משכל או רגש, הגיון שאינו אלא שירה פנימית של נשמת ישראל. "עלי הגיון בכינור". ואין אנו אלא "כינור לשירייך", כדברי רבי יהודה הלוי. כאן יש רק להכניע את עולמנו הרוחני לפני גדולי כל הדורות, ולצפות לביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו אמן.

שבת שלום!