"פשטות ותמימות"

מקור הסיפור בספר משנת חכמים לר"מ חאגיז. הובא בספר הוד הקרח הנורא להרב יוסף קלנר שליט"א עמ' קנח. ושם בעמ' ע"ו-פ"ב מרחיב באריכות על הזהירות הנצרכת בהסברות עמקי האמונה שלא ייגרעו מהאמונה הפשוטה בלי מסוגלות לבנות עומק שיחליפנה. ועיקר נימוקו שהאמונה הפשוטה ממלאת תפקיד חשוב, וגריעתה והריסתה מביאה יותר נזק מאשר תועלת. אמנם רציתי בזה להדגיש בחינה נוספת בעניין המפורשת בדברי הרב זצ"ל בכמה מקומות שהאמונה בתמימותה שייכת לעומק האמת, והעמקות השכלית צריכה לגלות את מה שמונח בעומק התמימות בצורה לא מבוררת. ולפי"ז התמימות איננה רק שלב פרימיטיבי התחלתי אלא בו מונח בכח כבר הכל, ויש להוציאו לפועל. 

========

"והשיב לו האר"י ז"ל: שמעתי לפי שבטלת נחת רוח שהיה לו להקב"ה, שמיום שחרב הבית לא היה לו נחת רוח לפניו כמו באותה שעה שאנוס זה היה מביא שתי הלחם בתמימות ליבו ומקריבם לפני היכלו וסבור היה שהשי"ת קבלם ממנו, ומפני שביטלת אותו מלהביאם נגזר עליך מיתה".

היתכן, מעשה כ"כ פשוט ומעורר נחת רוח שלא היה מזמן בית המקדש? מה השייכות בין 'תמימות הלב' אל מדרגת המקדש?

"אחד מן האנוסים שבא מפורטיגאל לגליל העליון להעיר הקודש צפת תבנה ותכונן, ושמע מן הרב מעניין לחם הפנים שהיה קרב במקדש מדי שבת בשבתו" -- שמעתא בעיא צילותא, והעומק השכלי נשכח בריבוי הצרות. סגנון החיים הגויי הגס גם הוא השפיע וחרט ברשעותו רשמים בנפש העם הבזוז והשסוי. המעטים שהצליחו להמלט ולהגיע בחזרה לארץ הקודש- הם הם אלו שהאמונה שלהם נשמרה לבלי להטמא ועמדה בכור מבחן הניסיונות. תמימות ופשטות. בלי שום כלים שכליים להעמיק. ובארץ הקודש, במקום בו צומחת עמקי העומקים של פנימיות התורה, אט אט מתחילה השפעת התורה להטיף נטיפי חיים, אל עבר התמימות הפשוטה השבה ומתלקטת בארצה. 

מתנשאת המחשבה הפשוטה אל מקום המקדש. מדמיינת את לחם הפנים,  את סדרי העבודה וכמה נחת רוח עושה להשי"ת: "אשה ריח ניחוח לד', שאמר ונעשה רצונו". ומשתוקק אותו יעקובו פשוט להביא את הלחם להשם, כימי עולם וכשנים קדמוניות. לא יודע יעקובו אם אלקים אוכל או לא, זה כלל לא מטריד אותו. שאלות עמוקות כ"כ מעולם לא שאל את עצמו. ד' קיבל את הקורבנות במקדש ולא ייבצר ממנו לקבל את קורבנו שלו. נפשו מלאה מהרושם של עבודת המקדש, מהודאות שאין הגבלה לפניו ית' לראות אותו, את טהרת מבוקשו, ובעומק תמימותו חש בודאות את יד ד' שמקבלת את קורבנו.

וד' קיבל ברצון את עבודתו. הרי המפרנס את העניים כמקריב קורבן, יען ש"ד' נימצא את דכא ושפל רוח". זימן השי"ת את אותו שמש שהתפרנס מאותם חלות כל אותם שנים. בתמימותו חש אותו שמש את יד ד' הדואגת לו, הממציאה לו מזון ומחיה ולא מניחתו לרדת שחת. כמה טוב ד'. איך 'יש מאין' ממש, בחמלה עצומה ובהשגחה פרטית מאכילה אותו ואת עולליו בשכר מסירותו הרבה לניקיון בית הכנסת, מקום מקדש מעט.

והנה מגיע אותו שכל עמוק לכאורה, והורס כל מחזה נהדר זה. ואיננו חש שעומק תמים זה הרי הוא בעצמו עמוק יותר ממנו. האם צירוף מקרים זה איננו ממש קבלת מעשי אותו אנוס פשוט?. האם לא ד' דאג ופירנס את אותו שמש טוב? הרי גם לחם הפנים לא נאכל אלא על ידי כהני השם משרתי עליון המשמשים בקודש בבית מקדשינו.. ובאמת כל הקורבנות כולם לא נאכלו ונשרפו אלא על ידי הליך פיזיקלי שנקרא 'אש'. כל הסדרים הממשיים של קורבנות, של דם, של אכילה - כמה עומק של תמימות היא זוקקת כדי לקבל אותה בטהרתה. כמה ריחוק מה'חשבונות הרבים שביקשו בני האדם", וכמה קירוב אל היושר שהאלוקים עשה את האדם בו. [ואמת הסדרים המקודשים שבמקדש  נראים לנו מאוד 'עתיקים'. הקרבת קורבנות נתפסת היום כמעשה מאוד פרימיטיבי. אבל באמת הם ביטויים עמוקים מאוד שרק במצב מאוד תמים וישר הם שייכים. רק על ידם אפשר לבטא את הקשר להשי"ת]

 הרי גם כאשר אנחנו מברכים  'המוציא לחם מן הארץ' ומשבחים את השי"ת שמפרנס אותנו- הרי הלחם לא נברא יש מאין על השולחן שלי, עשר מלאכות שבפת והרבה זיעת אפיים- ועדיין: "תודה לך השם שאתה באמת זה שמאכיל אותי ולא שום השתדלות מעשית שלא יכולה להצליח בלי חסדך וטובך". וככה השי"ת 'מחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית' למרות שהמהלך הטבעי הוא זה שלכאורה מזריח את המאורות.

וכי לא היה ראוי לו לשכל לבנות על גבי תמימות זו את היכל העומק. לרומם אותה, לעומק טוב ד' שבעשיית החסד, לעומק ההשגחה האלוקית ש'אין עוד מלבדו' ואין מקרה סתמי אלא הכל מיד ד'. זו התביעה מאותו רב. האם השכל שלך, המפשיט והמעמיק, מסוגל לקחת את אותה תמימות בלי להרוס אותה. אלא להעמיק ולרומם אותה. וכי לא הרבה יותר נפלא ועמוק להתרומם אל ראיית יד ד' שפעלה כאן ממש.

זה לא קל אבל רק כך יבוא השכל אל תפקידו. והנה אם במגבלתו לא יצליח לחדור אל העומק שבתמימות אזי מגלה הוא על עצמו שאיננו כלל עמוק. הוא הוא זה שלא מאמין מספיק ביד ד', ומתחבא מאחורי עומקיו השכליים שהם המונעים אותו מלהתרומם אל מה שמעבר לשכל המוגבל.

בוא יבוא אז תלמידו של הארי הקדוש, ויוכיח את השכל המוגבל שהאמת נמצאת דווקא עם התמימות. היא יותר קרובה אל האמת. היא חשה בטיבעיות אמונתה את אשר מתברר דווקא בסתרי התורה ומעמקיה.

תפקיד השכל לברר את הנמצא במעמקי הלב התמים. לא להרס אותו. לא לבוז לו. לא להתגאות שאיננו מבין כלום. אדרבא. ואז יבוא השכל אל מטרתו. לחבר את התמימות עם השכל הברור והצלול. מה שמאפשר לחיות עומק זה בצורה יותר שלמה.

"האמונה איננה  נזקקת כלל ליתן דין וחשבון לפני השכל האנושי איך הדברים הללו נעשים... האמונה שבלב ותמימות הרצון להיות יודע שיש לו אלוק, שיש לו אב בשמים בכל מלוא השלמות והקדושה... רק תמימות אמונה זו תוציא את התפילה מן הכח אל הפועל ותשלים את כל מגמותיה" (פנקסים א עמ' שיב) 

"עולם הזקנה איננו כי אם מפתח ומגלה את יקרת עושר המכמנים אשר באוצר מלא ברכת ד' של עולם הילדות. והילדות- הבל שאין בה חטא היא, בין כשהיא אצל הילדים בשנים בין כשהיא אצל הבאים בשנים היודעים לשמור את טל ילדותם 'כגמול עלי אימו' " (אגרת תשנ"ג)

"האנושיות הבריאה, כשהיא מכרת את הוד האלוקות, תישאר ניכחו כגמול עלי אימו. תישכח מפני גובהו אורו ועוזו את כל התחכמויותיה, ותדע שיקר לה רגשה הטיבעי המחכימה יותר מכל חכמה.. במקום אחד במלוא התבל כדאי לה לאנושיות לראות את עצמה בתומת ילדותה. זה מקום המקדש, העתיק אשר יהיה חדש לעד" (אורות, עמ' נט).

=====================================================

תוספת הסבר:

 מעשה מופלא זה של "העלמות החלות מארון הקודש" ו"הופעתם בארון הקודש" יש בו שלושה רבדים, והם מבררים את היחס הנכון בין שלוש מדרגות: התמימות, השכל ועומק האמונה.

 הרובד הראשון, הרובד התמים. עבור יעקובו,  אלקים "אכל" את קורבנו, ועבור השמש השי"ת עשה לו נס וברא לו את החלות. למרות הפשטות המגשימה, סו"ס הם מכירים ביד ד', בצורה הממלאת אותם שבח והודאה ותחושות ברורות ועמוקות. כאן מונחים היסודות של האמונה: הקב"ה כל יכול, לא כפוף לשום מגבלה. שומע תפילה, רואה בטהרת לב האדם ומקבל ברצון את עבודתו (לא כמו אלהי אריסטו) והוא טוב מכל טוב וחפץ חסד והטבה. הרובד השני, הרובד השכלי. השכל המבקר מברר שלא היה כאן שום נס החורג מהטבע, ובטח שלא אלקים אוכל ח"ו את הקרבן. הבירור הזה יכול להרוס את כל התמימות. בעצם יש כאן רק צירוף מקרים. שום נס, שום נחת רוח, ואולי אדרבא- חרון אף אלוקי על הבערות הזו. אמנם לא זה תפקידו ח"ו. אלא להוליך אל הרובד השלישי- עומק האמונה. הסקירה האמונית רואה כאן בבירור ובודאות את יד ד'. ואדרבא, בצורה עוד יותר מופלאה מהרובד הראשון. סיבוב הסיבות המופלא. עומק טוב ד'. עומק אהבת החסד. באופן החש לא פחות את השי"ת אלא גם מכווין את החיים אל יושר וחסד ואמונה עמוקה. השכל ההורס את האמונה יותר רחוק מעומק האמת מהתמימות, והוא הוא מסתיר את יד ד' ברציונליות שלו שלא מאפשרת למבט האמוני להיוולד. כדי לא להרוס, השכל חייב סבלנות וכבוד. סבלנות, לזהות שהתמימות נספגה בעומק האדם במידה שכבר אפשר להסיר את חסרונותיה בלי שייפגע התוך. לא לקפוץ מהר אל העומק. וכבוד, לא לזלזל. להעמיק את הפשטות, ולא להרוס ע"מ לבנות משהו אחר, ועי"ז לאבד את ההון היקר.    

שבת שלום