"ויעש את הכיור במראת הצבאת"

"ויעש את הכיור ... ואת כנו ... במראת הצבאת אשר צבאו פתח אהל מועד"

במראת הצובאת. בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקדוש ברוך הוא קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר (שיר השירים ח ה) תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות...(רש"י)

לימוד גדול יש כאן על ניהול הכוחות והנטיות שבאדם.

משה רבינו מואס בנדבה זו של המראות של הנשים. מדוע? מכיוון שכל תכליתן של המראות הוא הדגשת הצדדים החיצוניים של המציאות "עשויים ליצר הרע" – אותו יצר שמושך אותנו להיות שקועים בעוה"ז ולא להתרומם ממנו למשהו עליון וטהור. המראות הן כלי מצוין למטרה זו מכיוון שהן משקפות לאדם את המראה החיצוני ורק אותו.

אבל הקב"ה מלמד את משה שדווקא התרומה הזו חביבה ביותר מכל הכלים והתרומות. מדוע?

יש לעם ישראל יכולת מיוחדת: יכולת לקחת את המראות ולהביא אותן למצב שהן הכי חביבות לפני הקב"ה. איך זה קורה?
כלל גדול אנו למדים כאן: לכל כח, לכל כלי במציאות ניתן להתייחס מתוך מבט של יצר הרע – כלו' רק בשייכות לעוה"ז, וניתן גם להתבונן מתוך המבט של היצר הטוב – אותו יצר, אותה יכולת שלנו לחבר את כלי העוה"ז אל הנצח, אל הייעוד הא-לוקי שלהם.

הנשים במצרים לקחו את הכלי "המאוס" הזה, המראות, שבאופן פשוט משמש ליצה"ר והרימו את ערכן של המראות לנק' גבוהה ביותר כי הן השכילו להשתמש בהן לא בשביל הצד החיצוני כי אם בשביל המשימה הא-לוקית הגדולה שעמדה בפניהם: לבנות את בית ישראל ולהוליד ילדים גם בתוככי המציאות החשוכה של גלות מצרים.
אין כלי, כח או נטיה שפסולים לגמרי – עלינו מוטלת העבודה להיטהר ולהתרומם כך שנשתמש בהם לייעודם האמיתי, העליון.