חותן משה

זמן רב מפרידתו של משה רבינו מאשתו וילדיו. כאשר משה הגיע למצרים ביחד עם משפחתו - בעצתו של אהרון, משלח משה אותם חזרה למדין: "על הראשונים אנחנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם?" (רש"י פס' ב').
הרבה מעם ישראל התפלאו, וכי כך מנהיג אמיתי מתנהג- דואג להשאיר את המשפחה במקום בטוח?! אבל משה יודע שהוא אינו מנהיג רגיל, הוא נושא בקרבו את כל מלוא משמעות עניינם של ישראל. מפגשם של בני ישראל איתו אינו מפגש פשוט - באמת יש בכך מפגש עם עצם עצמיותם של הטהורה האלוקית. הפן המשפחתי הפשוט איננו תורם כאן, הוא מכהה את ההתוועדות אל מדריגת משה.
משה צריך להיות 'נבדל' מישראל. ואע"פ שהפן האישי של משה איננו כלל פשוט - הוא כולו כללי ועליון, אבל השאלה האם יצליחו בנ"י להבין זאת. (עיין בהקדמות הרצי"ה לאגרות: "אבל הנברא לצורך הדור, להיות ראש הדור.. הרי רשות הרבים ורשותו של יחיד הזה הן כ"כ שייכות בהדדי.. עד אשר לא תצדק כאן החלוקה של דברים פרטיים וכלליים").
והנה עכשיו אחרי שעמ"י נגאל ויוצא לחרות עולם מתעוררת שאלה זו מחדש: "אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה"- " אם לא תצא בשבילי תצא בשביל אשתך ובניך" (רש"י)
הדגשת התורה כאן היא שבאמת יש בזה סימן שאלה לא קטן. הרי ידוע שבאמת משה זמן לא רב אח"כ נשא ק"ו בעצמו - אם ישראל נאמר בהם "אל תגשו אל אשה"- אני שהשכינה מדברת איתי באופן קבוע על אחת כמה וכמה. עמד וגרש את אשתו.
אבל כאן משה רבינו מבין ומכריע שההגעה של משפחתו מסמנת באמת מדרגה חדשה באומה. הכשרה למדרגתו האישית - כללית להיספג ולהיקלט בצורה יותר עמוקה, ולכן אפשר ואפשר להופיע אל האומה כ"בעל משפחה". משה יוצא לקראת חותנו "וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום". המפגש החם עם החותן, כאן מתחילה מדריגה חדשה בישראל של תוספת הכרה בעניינו של משה. הדבר מתבטא בהמשך: "גנאי גדול היה להם שעד שבא יתרו לא עמדו ואמרו ברוך ה' " (גמ' סנהדרין).
בנ"י אמרו שירה על הים, וא"כ מה הוסיף יתרו? יציאת מצרים היא מאורע עליון ונשגב, השייך לתוכנית אלוקית. הקב"ה עושה בנו ואיתנו דברים עליונים. האם שייך להודות לה' שהציל אותנו?  
זו נקודה שולית וטפלה. אף אחד לא חשב להודות לד' על ניסי ההצלה שארעו בזה. וזה מה שמחדש משה בסיפור אל יתרו. תודעת יציאת מצרים מחלחלת, עליונותה הופכת לחלק מאיתנו, עד כדי הכרה פשוטה שיש בזה גם הודעה על הטוב (ע' ריש ספר גבורות שהיכולת לספר את גדולת ה' הובעת מהכרת הטוב) והחסד העליון שעשה יתרו עם כל ישראל, כך אמר שאול המלך לקיני, הוא הסעודה עם משה- וכל הנהנה מסעודה שת"ח נמצא בה כאילו נהנה מזיו השכינה,
ההשתייכות היותר גדולה אל מדריגת צדיק הדור באופן של השתייכות פשוטה. (הדבר ממשיך בעצת יתרו למינוי שרי אלפים ושרי מאות - העם מסוגל להמשיך את מדריגת משה אל מרחבי האומה) כל זה פתח אל מתן תורה, שבה עמ"י נהייה כתובת עצמית, אמירת נעשה ונשמע ולא רק כפיית הר כגיגית, המגמות העליונות נמסרות אלינו לנהוג לפיהן, להכריע בהן.
יתרו ייתר פרשה אחת בתורה ועמ"י לדורותיו מפתח ומשכלל את התורה. (כאן שורש התוספת של התורה שבע"פ שהתחדשה בפורים ע"י קבלת מצווה חדשה - קריאת מגילה). מכאן כל החשיבות של שמיעת האוזן וקישור לימודי רוחני עמוק אל תלמידי חכמים שבדור, משה רבינו שבדור - רוח האומה המתגלה בגדוליה. ורק עי"ז יתחוורו אורחותינו ונתיבותינו. יהיה רצון שתתאזרח בקרבנו תודעת יציאת מצרים, תודעת גדלותנו- שרק בתודעה זו הננו גדולים באמת (אוהת"ח פרק ה') ועל ידי יניקת מים מצדיקי הדור ותלמידי חכמים שבדור נזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן. 

שבת שלום!