"ואלה המשפטים"

בשבוע שעבר, בפרשת יתרו, נפגשנו עם המעמד הגדול והמיוחד – מעמד הר סיני, בו התעלנו לשמיעת קול אלוקים, למצב טהור ועליון בו כל החושים והכוחות שלנו חשו את העוצמה האלוקית המפעמת בקרבם.

והנה, השבוע אנו עוסקים בפרשה שמלאה כולה בדינים שעוסקים בדיני ממונות – מה קורה אם אדם הזיק לשני, אם רכושך הזיק לאחר וכד', התיחסות מרובה ומפרטת לאורחות החיים הממוניים והמשפטיים.

והדבר תמוה, היינו מצפים שלאחר ההתעלות הגדולה של מעמד הר סיני נעסוק בכל מיני דברים רוחניים עליונים ולא בכל מיני פרטים מעשיים של סידור החיים?!

סמיכות זו מלמדת אותנו את היחס הנכון שעלינו לפתח בבואנו להתבונן על הקורות אותנו בעולמנו: לא נכון הוא להתבונן על העולם, לשים אותו במרכז החיים ולנסות "לסדר" אותו לפי הנחיות התורה, התבוננות כזו משאירה את העולם במרכז החיים ואת התורה כהופעה חיצונית אליו. אל העולם אנו ניגשים מתוך מעמד הר סיני, מתוך קול השופר האלוקי הבוקע ומשמיע כאן את קולו, מתוך הופעת הקודש החודרת ומופיעה בעולמנו.

הקול הזה הוא מרכז החיים שלנו, הקדושה האלוקית, פעימת הנשמה שלנו היא החיים האמיתיים והם אלו שהולכים ומופיעים במרחבי ובפרטי החיים השונים.

ומתוך כך, נבין גם את חוקי המשפט הישראליים האלוקיים:

"המשפטים האלוהיים, מתוך שהם נובעים ממקור האמת העליונה – אין מטרתם רק מטרה קרובה, לישר סכסוכים ארעיים... אלא הם הולכים להעלות את החיים ואת ההויה כולה.

מיסוד האמת העליונה הטבועה בהם הרי הם משרים את השכינה בעולם ומעלים על ידי השפעתם את האדם ואת העולם..." (עולת ראיה ח"ב עמ' נט)

ועל פי זה נוכל להבין את דברי רש"י בתחילת הפרשה: לִפְנֵיהֶם – וְלֹא לִפְנֵי גוֹיִם. וַאֲפִלּוּ יָדַעְתָּ בְדִין אֶחָד שֶׁהֵם דָּנִין אוֹתוֹ כְדִינֵי יִשְׂרָאֵל, אַל תְּבִיאֵהוּ בָעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶם, שֶׁהַמֵּבִיא דִינֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי גוֹיִם מְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם... – החומרה הנוראה שבמשפט הגויי (אשר לצערנו הרב, הוא עדיין המשפט הרשמי במדינת ישראל) לא נובע רק מההבדלים בדינים שבפועל, שהרי אפילו אם הגויים ידונו ע"פ דיני ישראל זהו חילול השם, אלא ההבדל נובע מכך שאצלם אלו חוקי אנוש ואצל עם ישראל אלו דיבורים אלוקיים.

מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל – לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום - הללויה

שבת שלום