כוונת החסיד
הרמח"ל מתחיל את העניין של החסידות בפרישות, ושם (בפרק יג- ביאור מידת הפרישות) הוא מאריך לדון בשאלה האם הפרישות היא דבר טוב או לא טוב ומביא מאמרי חז"ל לכאן ולכאן... לבסוף הוא מסכם ואומר: "...אך השרידים אשר בעם החפצים לזכות לקרבתו יתברך, ולזכות בזכותם לכל שאר ההמון הנתלה בם, להם מגיע לקיים משנת חסידים אשר לא יוכלו לקיים האחרים, הם הם סדרי הפרישות האלה כי בזה בחר ד', ...
"ואמנם עוד עיקר ב' יש בכוונת החסידות, והוא טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד שיתכון במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם... ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם, והוא מה שאמרו ז"ל בלולב ומיניו (ויקרא רבה): יבואו אלה ויכפרו על אלה שאין הקדוש ברוך הוא חפץ באבדן הרשעים, אלא מצוה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם, וזה צריך שיעשה בכוונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סנגוריה על הדור כולו...
והוא ענין כהן גדול שאמרו עליו (מכות י"א): שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו. וכן אמרו (שם): ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלת פרסי דרבי יהושע בן לוי ולא אשתעי אליהו בהדיה, הרי לך החובה המוטלת על החסידים לבקש ולהשתדל על בני דורם."
הרמח"ל מתחיל את העניין של החסידות בפרישות, ושם (בפרק יג- ביאור מידת הפרישות) הוא מאריך לדון בשאלה האם הפרישות היא דבר טוב או לא טוב ומביא מאמרי חז"ל לכאן ולכאן... לבסוף הוא מסכם ואומר: "...אך השרידים אשר בעם החפצים לזכות לקרבתו יתברך, ולזכות בזכותם לכל שאר ההמון הנתלה בם, להם מגיע לקיים משנת חסידים אשר לא יוכלו לקיים האחרים, הם הם סדרי הפרישות האלה כי בזה בחר ד', שכיון שאי אפשר לאומה שתהיה כולה שווה במעלה אחת, כי יש בעם מדרגות מדרגות איש לפי שכלו, הנה לפחות, יחידי סגולה ימצאו אשר יכינו את עצמם הכנה גמורה, ועל ידי המוכנים יזכו גם הבלתי מוכנים אל אהבתו יתברך והשראת שכינתו. וכענין שדרשו ז"ל בארבעה מינים שבלולב (ויקרא רבה פ' ל): יבואו אלה ויכפרו על אלה.[1]"
"אשר בחר בנו מכל העמים", מכל העמים! לא מכל החסידים או יחידי סגולה. "אשר בחר בנו מכל העמים" כלומר אנחנו עם, ועם כולל בתוכו 'המון העם'- רוב העם שהוא מאוד מאוד מושפע מהעולם החושי הגלוי. הוא לא יכול להתרומם מעליו, אלא הוא יכול לחיות אותו בצורה צודקת ומוצלחת. לכן המטרה של הצדיק היא שהוא יזכה לחיי הנצח, כך הוא מרומם את האגוצנטריות שלו.
באופן טבעי, הטבע גורם לאדם לדאוג לעצמו. כך זה בחיי הגוף, אם אתה לא תרגיש את עצמך אף אחד לא ירגיש אותך, רק אתה יודע אם קר לך או חם לך, אם אתה מרגיש טוב או רע, אם אתה ברי או חולה וכו' – כל זה רק אתה יודע. הטבע מכריח אותך לשים לב כל הזמן לעצמך. את התכונה הזו אתה יכול להפוך לכך שאתה תשים לב לעצמך אבל אל תשכח שהחיים לא מסתיימים בחיים הגשמיים, יש לך גם שכל, גם רוח, גם שאיפות אידיאליות... אז אתה צריך להיות שייך גם לזה. כמו שאתה חפץ לחיות בעולם הזה, אתה גם צריך לחפוץ לחיות חיי נצח.
זה לקחת את האדם הטבעי ולרומם אותו למקסימום. מה זה המקסימום? אתה לא משתחרר מהתפיסה שהנושא המרכזי של החיים שלך זה אתה, אבל ה'אתה' הזה הופך להיות החיים האמיתים והנצחים- חיים של אהבה, חסד, חכמה, עזרה, תפילה וכו'. כשאתה מרומם את החיים שלך לרצות לחיות חיים נצחיים, זו רוממות גדולה מאוד, אבל זה רוממות שלא סותרת את התכונה של החיים מבחינת הטבע.
לעומת זאת, אצל החסיד הנושא שלו זה בכלל לא הוא. כמו שהרב מפרש בעולת ראיה בעניין העקדה שהקב"ה אומר לאברהם "אברהם" ויאמר "הנני".[2] למה ד' קורא לו "אברהם"? כי יש כיתה של נביאים וכולם מתנבאים והקב"ה אומר לו "אתה", הרי השכינה היא בתוכו... אם כן למה הוא קורא לו בשמו? הרב מסביר שכאשר אדם מגיע למדרגת החסיד בהרבה זמנים בחיים שלו הוא בכלל לא מזהה את עצמו כאישות פרטית. הוא לא אברהם, הוא החסד. הניסיון של העקידה היה לגלות מה צפון באברהם, לכן ד' אמר לו תהיה אברהם! "ויאמר הנני". אברהם ממושמע, יש לו משמעת גדולה מאוד לצו האלוקי וכשהצו האלוקי מצווה עליו תהיה אתה, הוא מיד נהיה הוא, הוא נהיה אברהם.
מה שאין כן אצל רוב בני האדם, עצמיותם הפרטית תופסת מקום, והם יכולים לתפוס את אישיותם הפרטית ולעדן אותה- להפוך אותה לשאיפה ולנצח. זה נפלא מאוד. אנשים כאלה זה עולם אחר לגמרי, הם אנשים שחיים מתוך שאיפת הנצח. הנושא של החיים זה לא לאסוף ממון ולאסוף כוח אלא להגביר את הערך המוסרי האידיאלי שזה חיי הנצח, אולם עדיין הכל מושתת על כך שהאדם הוא ישות מסוימת, פרטית. לעומת זאת החסיד מתאחד לגמרי עם האינטרס האלוקי, הנושא זה לא הוא, הנושא הוא כבוד ד'. מדגה כזו היא ודאי של יחידים.
הקב"ה 'בוחר בעמו ישראל באהבה'. לְמה נבחרנו? להשלים את הבריאה, לפעול עם הקב"ה. ואיך פועלים עם הקב"ה? אם אנו כל הזמן נדאג לעצמנו אז במה בדיוק אנו פועלים עם הקב"ה, הרי הקב"ה הוא זה שדואג לכל, הוא זה שטוב לכל, איפה הטוב לכל יופיע בנו, בעמ"י? לכן יש ביננו חסידים והחסידים האלה הם המח שלנו, הראש שלנו, הם הלב של עם ישראל ברגעים אלו ממש- זה החידוש! החסידים הם לא רק אנשים יחידים הפרושים מהעולם ועומדים לפני הקב"ה ומשרתים אותו כמשרתים עליונים, אלא הם הבחירה של הקב"ה בישראל, על ידם יש עם כזה! לכן האנשים האלה הם באמת 'חִיוּת של העם'. זה לא משהו אישי או פרטי, זה לא שהפרט הזה הצליח לצאת מהעולם ולהידבק באלוקות ועכשיו הוא חלק מהאינטרס האלוקי, מהמגמה האידיאלית, אלא אנחנו עם והוא חלק מהעם...
החסיד עסוק ברצון האלוקי, שיופיע קיבוץ גלויות, בניין בית המקדש, כבודם של ישראל, כבודה של ירושלים... אמנם זה עדיין אינו בנמצא, אבל כל הנפש הגדולה הזאת הצמאה ושואפת לכך חיה כעת בדור הזה! והבחירה בישראל פירושו שהחסידים הם שייכים לאומה, שייכים לדור. הם הלב של הדור הזה והחִיוּת שלו ממש ברגע זה, זה תלוי בהם! לפיכך אם נטרף אדם- רבי יהושע בן לוי אשם, ואם נרצח אדם בשוגג- הכה"ג אשם, ולא בגלל מה שהם לא עשו אלא בגלל שהם לא התפללו על בני דורם. זוהי הדוגמא שהמסל"ש מביא פה:
הגמרא שואלת למה במות הכהן הגדול הרוצח בשוגג יוצא מעיר מקלט, ולאחר שמוכיחה זאת מהפסוקים היא מסבירה שאמותיהם של הכוהנים הגדולים מספקות מחיה וכסות (מעילים) לרוצח בשגגה, כדי שלא יתפלל על בנם שימות. כי הרי הוא נמצא בעיר מקלט בגלל שהכהן גדול חי, ואם הוא ימות הוא ייצא. לכן נוצר מצב שהאימהות הכינו את הדברים האלו כדי ליצור מצב רגיש אצל הרוצח והוא יחשוב בליבו "מה, אני אעשה את האמא הזאת אומללה, אמא שכולה?!". זו היתה החוכמה של האמהות.
הגמרא שואלת- הרי "כציפור לנוד, כדרור לעוף - כן קללת חנם [שהיא ללא סיבה] - לא תבא!"[3]. כלומר, הרי זה קללת חינם מה הוא רוצה מהכה"ג?! מה הכה"ג רצח? הוא רצח! אז הוא מתפלל שהכה"ג הגדול ימות כדי שהוא יוכל לצאת, זה פועל משהו? - "קללת חינם לא תבוא" - הוא כמו אדם המקלל את חברו סתם, הוא בכלל לא עשה לו כלום, הוא לא קשור אליו בכלל, מה הוא גרם לו? אומרת הגמ': לא, הוא כן גרם לו- "היה עליהם לבקש רחמים על דורם ולא ביקשו". לכן הקללה כן תבוא. לפיכך האימהות של הכה"ג משתדלות למנוע את התפילה הזאת.
רואים במפורש בגמרא שאדם שרצח בשוגג זה בגלל שהכה"ג לא ביקש רחמים עליו. הרוצח הזה רצח מכיוון שאינו זהיר, מכיוון שהוא שוגג. איך יכול להיות שאותו אדם אינו זהיר? זה קשור אליך, אתה נפלת! לא תרצח שכתוב בעשרת הדיברות, אין בכוונתו לומר לא תיקח סכין ותרצח את חברך, אלא הכוונה- לא תעשה דברים שיתגלגלו מהם רציחה! כגון: אתה נוסע לא בזהירות, אתה עושה דברים שיש בהם סכנות מיותרות ומסכן את עצמך או אחרים- אתה עובר על לא תרצח! אתה צריך לשים לב מה זה חיי אדם. חיי אדם זה נשמה! לחיות בצורה לא זהירה זה מושחתות, זה מעיד על משהו מקולקל. וזהו התפקיד של הכה"ג לבקש רחמים על בני דורו. כלומר- לזכות אותם, להוציא אותם מהרשע, לא רק שיוציא אותם מהמעשה אלא גם מהשוגג, מהאי-זהירות.
זה כוונת המושג חסידות, חסידות אמיתית קיימת אך ורק מפני שיש עם כזה, אומה כזו. אתה חסיד ואתה יכול לשאוף ממש לכבודו של הקדוש ברוך, למה? כי כבודו של הקב"ה קשור לכבודן של ישראל. לכן הרמח"ל מביא את היסוד הזה פה לאחר שהסביר שכל כבוד ד' תלוי בכבודם של ישראל[4]. לכן זה מה שראינו מקודם, זה היסוד, ומתוך זה נובע העיקר השני. דהיינו, אנו רואים כאן דבר מיוחד ברמח"ל שהרי כמה פסקאות קודם לכן כאשר הרמח"ל מבאר מהי הכוונה האמיתית: "הכוונה האמתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה, הוא שיהא האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ברוך הוא יגדל וירבה", הוא אינו מזכיר שישנה כוונה שניה (- טובת הדור) כדרך שנוהג להסביר לכל אורך המסילה [לדוג: חלקי החסידות הראשיים שלשה: האחד- במעשה, השני- בעשיה וכו'] אלא מזכיר רק כוונה אחת. ומילא אם היתה זו הערה צדדית אך זה עיקר, עיקר שני בכוונת החסידות! מכאן משמע שהעיקר השני לא מובן ללא העיקר הראשון, הוא לעולם מופיע יחד עם הראשון. הוא נולד מתוכו.
יוצא מכך שהחסידות היא בעצם ההשתוקקות של האדם לכך שימלא כבוד ד' את כל הארץ. לכאורה זה לא אפשרי. איך זה אפשרי? תסתכל מה יש מסביבך, תסתכל על העולם, זה סתם אשליה. אם הרצון שימלא כבוד ד' היה חודר לקרבך היית צריך לרצות שהעולם יחרב כי העולם הוא זיוף אחד גדול. כל זה ביזיון לקב"ה, כל העולם הזה צריך להימחק.
אם כן, למה אתה רוצה שהעולם יבנה? כי יש עם ישראל! יש תקווה, יש פתרון. העולם בנוי בצורה כזאת שהוא יכול להיוושע, רק צריך לשים את הדברים במקום הנכון, שהראש יהיה למעלה והכל יסתדר. אתה רואה אדם הולך עם הראש למטה והכל אצלו הפוך, הכל מבולבל. אז אתה אומר לו שאין לו תקווה?? יש לו תקווה! רק צריך להפוך אותו.
כל שאיפתו של החסיד היא כולה רלוונטית, היא ריאלית, היא באמת יכולה להיות חיים רק מכיוון שיש כנסת ישראל בעולם, יש עם כזה, יש ארץ כזו. לכן כל האידיאל הזה של תיקון העולם ושכבוד ה' ימלא את כל הארץ - שאז כולה תהיה מלאת דעת את ה', תהיה מלאה אהבת ה', תהיה מלאה כולה רצון אידיאלי של שלימות, של טוב, של הדדיות, של חסד, של חיים נצחיים שיהיה אפשר לקרוא לה גן-עדן - זה אפשרי! כי יש עם כזה.
יוצא שאין חסיד בלי כנסת ישראל. אין דבר כזה, אין, לא יכול להיות רצון אמיתי של חסיד בלי כנסת ישראל. אז יוצא שהחסיד בעצם נולד לכנסת ישראל, הוא בן של האומה הזאת, כמו שהרב אומר הוא נולד על ברכיה[5]. איך הוא נולד? איך זה יכול להיות דבר כזה? רוח כזו יכולה להיות רק כשיש גורל כזה של ישראל. אז ממילא מוכרח להיות שהאדם הזה הוא חסיד כי הוא חלק מהאומה הזאת.
בתור מה הוא חלק מהאומה הזאת? בגלל שהוא אוכל איתם ביחד על האש? משלם מיסים?? מה זה שייך? זה לא חסיד... איפה החסידות שלו? איפה הוא חלק מהאומה הזאת בתור חסיד? הוא חלק מהאומה בתור חסיד כי ברגע זה הוא המלמד זכות, המסנגר על עמ"י, המזכה את עמ"י ומתפלל לשלימותם. האדם הזה הוא גם קנאי, שיא אהבה של החסיד זה הקנאות.[6] האדם הזה הוא קנאי, זה לא אדם שהולך ואומר לכולם אתם בסדר.... הלימוד זכות של האדם היא בתפילה, בעבודת ה' שלו! הוא עסוק בכל מה שהוא עושה בלזכות את עם ישראל, מתוך זה הוא פועל. כי הוא יודע שהוא חי בתוך האומה וזה קשור אליו, ככל שהוא מתעלה בצדקותו ובקדושתו אז האומה מזדככת, מיטהרת, מתעלה... וגם הרשעים עולים! הרשעים נהיים פחות רשעים, חטאותיהם מתכפרים ופתחי תשובה נפתחים לפניהם.
"ואמנם עוד עיקר שני יש בכוונת החסידות והוא טובת הדור" מה זה טובת הדור? הרי אמרת שמה שהחסיד רוצה זה שכבודו של האדון ברוך הוא יגדל וירבה. אז מה פתאום הוא רוצה את טובת הדור? מה, הכוונה היא שלרשעים יהיה טוב?! זה מה שהוא רוצה? זה נגד כבוד ה'! ולהיפך, אם אתה באמת אוהב את ה' עד כדי כך ואהבתך היא באמת כזו גדולה אז מופיעה בך קנאה! אתה לא יכול לסבול לראות איך האדם הזה מכה את חברך. דהיינו, יש בו נשמה אלוקית והוא מכה אותה! הוא לוקח את המלך ושם את הראש שלו בביוב, מה אתה תשתוק?? אם כן, מה זאת אומרת עוד עיקר שני בכוונת החסידות- טובת הדור?!
כי זו דרכה של כנסת ישראל, כך היא חיה בעולם...
לכן זה יכול לבוא רק אחרי העיקר ראשון, בלי עיקר ראשון זה לא יכול להיות מובן. תבין מה זה, מה זה אומר טובת הדור? מה שמוצא חן בעיניך זה האנשים האלה איך שהם, שיהיה להם נחמד?! זה אנשים רשעי רשעים, יש להם כח פנימי שיכול להפוך את העולם לגן עדן; שלא יהיה מוות, שלא יהיה חולי, שלא יהיה שנאה, לא קנאה ולא תחרות, ולא אכפת להם מזה! הם עושים ההפך מזה. הם הורסים את האישיות שלהם, הם פוגמים בעצמם ויורדים ונופלים! אם כך, אז מה טובת הדור בזה?? זה לא יכול להיות מובן בלי החלק הראשון, היינו שישועת ה' תלויה בישועתם של ישראל. זהו בניינו של העולם.
לכן עם ישראל קודם כל צריך להיות קיים! כמובן שהוא צריך להתקדם ולהיוושע אבל קודם כל הוא צריך להיות קיים! בשביל שהוא יהיה קיים צריך ללמד עליו זכות. איך הוא יהיה קיים אם יש עליו קטרוגים, עבירות ודברים נוראים כאלו? איך הוא יהיה קיים אם לא יהיה מישהו שילמד עליו זכות, שיכפר עליו?
זה החסידות! מתוך הכוונה הראשונה שהחסיד רוצה שכבוד ד' ימלא את כל הארץ ושזה תלוי בכבודן של ישראל, הוא רוצה בטובת הדור. אלו לא שני עיקרים שונים אלא זו כוונה אחת המולידה את הכוונה השנייה.
לפיכך כל ישועה של ישראל היא ישועה של הקב"ה. כמו שאומר הרב באורות[7]: "... קמה באחרית הימים תנועה חרישית מלאה אונים וחפצים, מלאה ניגודים וסתירות, מלאה אורות ומחשכים... רבים ממחזיקיה של אבוקת אודים קטנה זו בגדו לכאורה באותה האורה הגדולה, האחוזה בקו הארוך... הצופיה צפית עולמים. אבל ישועתם של ישראל תמיד היא ישועת ד'". תמיד היא ישועת ד'! לא משנה באיזה מצב עמ"י נמצא, תמיד היא ישועת ד'. כי עמ"י צריך להתקדם וכדי להתקדם הוא צריך להיות נוכח, שיהיה נמצא בעולם, שיהיה לו כח.
[1] לקראת סוף פרק יג.
[2] "....והאלוקים ניסה את אברהם ויאמר אליו אברהם, ויאמר הנני" בראשית, פרק כב, א. עו"ר , עמ' פ"ה. (ה.ע).
[3] משלי, כ"ו, ב.
[4] פסקה לפני כן: "נמצאת למד שב' דברים יש בענין זה, אחד- הכוונה בכל מצוה ועבודה שתהיה לעילוי כבודו של מקום במה שבריותיו עושים נחת רוח לפניו, ועוד - הצער והבקשה על עילוי הכבוד הזה שייעשה בשלמות בעילוי כבודן של ישראל ושלותן..." (ה.ע.).
[5] אדר היקר עמ' כ"א.
[6] כך מובא קודם לכן (באמצע הפרק...) כאשר הרמח"ל מבאר את עניין האהבה שבאופן העשייה הוא כותב שהאהבה מתחלקת לשלושה ענפים- דבקות, שמחה וקנאה. הרב אלי הסביר (באחד השיעורים הקודמים) שהקנאה אחרונה כי היא הביטוי של שיא אהבה. (ה.ע).
[7] ישראל ותחיתו, כ', אמצע הפסקה- עמוד ל"ח.