שורשי התשובה

 

באורות התשובה בפרק על שורשי התשובה ופנימיותה בסעיף ח' כותב הרב:

"תשובת המחשבה קודמת לתשובת המעשה, ותשובת החפץ הטמיר קודמת גם לתשובת המחשבה. ותשובת החפץ הטמיר היא באמת תמיד תשובה מאהבה אפילו אצל אותם שתשובת-המחשבה שלהם היא מיראה".

תשובת המעשה

התשובה המעשית ניתנת לחוטאים בחסד גמור כדברי הרמח"ל במסילת ישרים פרק ד' "שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה" - כמה שלבים בה - "דהיינו בהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו" לא רק שיודע שחטא, אלא מודה בו – כלומר שיודע באופן ברור וגמור שהכל באחריותו והוא הגורם הבלעדי שעשה ויכול היה למנעו, ללא שום תירוצים והנחות.

"ומתבונן על רעתו" להכיר את משמעות החטא, את הפגיעה באוצר היותר יקר לו- עצמיות חייו, ואת ההשלכה של החטא על כל הסובב ועל כלל ישראל. התבוננות זו כמעט בלתי אפשרית בלי לימוד מעמיק של אורחותיה ועניינה של הנשמה הישראלית בכלל ושל עצמיותו שלו בפרט!

"ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעקרא כחרטת הנדר ממש שהוא מתנחם לגמרי והיה משתוקק שמעולם לא נעשה הדבר ההוא, ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר". על זה רבינו יונה כותב שיחד עם החרטה צריך להתפתח רגש של בושה גדולה, יגון, פחד מעונש עוונותיו, וכן רגש הקרוי בלשונו דאגה- מה יהיה! רגשות אלו יתלוו ויעמיקו את החרטה ועקירת הרצון, והרגשת כניעה כלפי שמיא- הרגשת שפלות ונמיכות כלפי גובה ועומק החיים של הקשר עם ד'. עקירת הרצון מתייסדת על ידי צער חזק שמבסס את ההתנערות מהחטא ושורשיו.

מתוך כך, השלמת עקירת הרצון על להבא - "ועוזב אותו להבא, ובורח ממנו". שני שלבים בקבלה לעתיד. השלב הראשון, החלטה - עוזב את החטא על ידי שמקבל באופן גמור ושלם שלא ייפול ברשתו, למרות איומי היצר הרע- שאלו דברי סרק, וזה רק עניין של זמן עד שייפול שוב, הוא יתחזק ברצונו ויעמיד עצמו על נקודת הרע בצורה מדוייקת, ויפעיל כנגדה את כל מחץ גבורת רצונו ומה שתלוי בו. השלב השני "ובורח ממנו"- יחפש גדרים וסייגים למיגור הדרכים המובילים אל המצבים שמהם החטא הוא בלתי נמנע. הרחקות אלו הם בטווח הסביבתי שאינו צורך מאמץ רב מדי על מנת להתרחק מהם אלא שהיצר מסיתו "לי – לא יקרה"!

מסכם הרמח"ל, "הנה עקירת הדבר מרצונו יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו כדברי הכתוב  וסר עוונך וחטאתך תכופר, שהעוון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע!" עד כאן דברי המסילת ישרים (לקראת סוף פרק ד).

תשובת המחשבה

זו התשובה המעשית, אך קודמת לה תשובת המחשבה. "התשובה מורה שיסוד המעשים כולם הוא התמצית הרוחנית שבהם אותה ההטבעה שמטביע המעשה ביסוד הנפשי". התשובה המעשית תלויה בחכמה ובבינה.

החכמה היא קשורה בלימוד התורה, בעצם העיסוק בתורה אנו עוסקים בחכמת הקודש, שהשפעתה הבסיסית, עוד לפני עיכול התכנים, להסיר אותנו מהשיקוע הבהמי הגופני המדלדל את כוח העצמיות, ובזה כל ענייני התורה שווים. ועל גבי זה ההשפעה של תְכַנֵי החכמה, מעוררת את הצד הרוחני העליון שבאדם שיהיה עסוק במושכלות קדושות, וביניהם דבר גדול ודבר קטן. מתוך המגע עם החכמה מתגלים בנו שערי בינה.

שערי הבינה הם תולדה של העמקת הלימוד, מתוך הגישה הנכונה ומ"ח המידות שהתורה נקנית בהם, שעל ידי תהליך העיכול הבינתי נפתחים בנו הפתחים, עולם המושגים מתעצב, מתברר, ומתוך כך הפנמת ובניית הרצון, אשר נעשה אידיאלי, כדברי הרב: "התאדליות הרצון" – עדינותו בהירותו השכלית והתאדליות עצמיותו.

"מצד הבינה התשובה באה וברום מעלתה הזדונות הווים לזכויות ועליהם חיה יחיה", "תשובה שלימה באמת, צריכה היא להסתכלות עליונה להתעלות ליְקַר העולם המלא אמת וקודש...."

לכן מסכם הרב בסעיף שפתחנו; "כפי אותה ההטבעה המחוקה (שאנו מטביעים וחוקקים בנו) בעולם התשובה העליון על ידי המחשבה, נקבעת היא ההסדרה של העולם המעשי".

תשובת החפץ הטמיר

תשובת החפץ הטמיר קודמת גם לתשובת המחשבה.

החפץ הטמיר עיקר יניקתו מהאמונה, מנקודת הקשר עם ה'. משם הכל נובע ואל הקשר הזה הכל שב. ואע"פ ששני בחינות הם; השיבה עד ה' - "ושבת עד ה' אלוקיך" – עד ולא עד בכלל, אף שהתשובה אינה שלמה, ולעומתה השיבה אל ה' - "כי תשוב אל ה' אלוקיך" – ממש, בשלמות, מכל מקום זה תורף התשובה.

מדוע זה נקרא החפץ הטמיר? מפני ששיבה זו מתגלמת ברצון היותר פנימי לטוב "עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל... כנסת ישראל בעומק חפצה איננה מחולקת מהאלוקות כלל, היא מלבשת את האלוקות המתגלה שבעולם הכללי. וחפצה בהויתה את החפץ האלוקי של טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו".

ככל שיועמק הקשר עם ה', מתוך אמונה עמוקה וזכה, מתוך קבלה והכנעה, מתוך השערת הגודל והרוממות, כנקודה חיה ותוססת שכל צדדי ובחינות החיים הם מילואיה, שאך ממנה הכל נובע ואליה הכל שב. "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". כך מפתח התשובה יושרש בנו.

ראש השנה - תשובת החפץ הטמיר

היום הפותח את עשרת ימי תשובה הינו היום של תשובת החפץ הטמיר. קבלת מלכות שמיים, והבעת החפץ של היות טוב לכל, מתוך עומק האמונה של "ד' מלך ד' מלך ד' ימלוך לעולם", וזכירת מהות חיינו, עד לכדי המאזין תרועת עמו ישראל ברחמים. חפץ זה הוא מטרת התשובה, והוא עצם התיקון בכלליותו. לכן תשובת החפץ הטמיר קודמת לתשובת המחשבה.

חודש אלול ושמונת הימים הנוראים - תשובת המחשבה

אמנם ימי תשובת המחשבה תמציתם בימים הנמשכים מראש השנה, וזמן ההכנה שלהם הוא שלושים יום שמראש חודש אלול עד לראש השנה. בהם החכמה והבינה מבססים את המהלך הארוך והמורכב של התעלות המחשבה – שבאמת גם הם רק תמצית של כל השנה כולה.

יום הכיפורים - התשובה המעשית הכלולה מקודמותיה

מתוכה של תשובת המחשבה הנערכת באלול ומתעצמת בתשובת הימים הנוראים מגיעים לתשובה המעשית התמציתית, יום אחד בשנה הכולל את כל השנה כולה. התשובה המעשית ודאי שייכת לכל אורך השנה כולה ובכל יום מתוודים, אלא שיום אחד כולל את כל מה שהיה וכל מה שיהיה.

ביום זה, החפץ הטהור הטמיר מקבל ביסוס, מתוכו עולים אנו להתעצמות של עולם החרות, של חמישים שערי בינה, בחיבורה לחכמה. יום יחיד ומיוחד שהקב"ה מטהר אותנו ואנו זוכים לחופן הזוך של האצילות העליונה של קדושת השנה, ושל השפעתו הפנימית של יוה"כ על כל השנה, לפי מידת קדושתו של כהן גדול, ובימינו, "ונשלמה פרים שפתינו" - בכח התפילה.

התעצמות החפץ הטמיר הוא המהפך את הכל לטובה, ומאפשר את התעלות המחשבה ומתוך כך את תיקון התשובה המעשית! על תכונה זו נאמר "מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו, בכל קראינו אליו".

פרולוג:

יהי רצון שנזכה לשוב אל ה', בגדלות. גם כשאנחנו לא גדולים, אנחנו קשורים לגדלות, וממנה אנו יונקים את ערך חיינו האמיתי. ולכן אנו קרואים גוי גדול, גוי שעומק חייו הוא הקשר לגודל! היכולת לתקן נעוצה רק בדבר אחד- ברצון לטוב. התעצמותו בנו היא "ההצלחה הגמורה שאינה תלויה כי אם באדם עצמו ולא בשום תנאי חיצוני". אורות התשובה, פרק יא, סעיף ה'.