אמונה דרך הנכות

בכלל כל ההתמודדות שלי עם הנכות לא הייתה קלה, ואני בטוח שלא רק לי אלא גם לכל אדם שיש לו נכות מסוימת (לא משנה איזה נכות...).

אבל לפני 15 שנה כל התמונה השתנתה לחלוטין, כל נק' המבט שלי על העולם והחיים שלי בפרט השתנו. למה? כי חזרתי בתשובה. הבנתי שהקב"ה רוצה שזה יהיה התפקיד שלי בעולם. לחיות עם  נכות...  

הרבה אנשים שואלים אותי בהרצאות שאני עושה לבתי ספר חילונים ודתיים, איך אני בעצם חזרתי בתשובה? הרי אני אמור בעצם "לכעוס" על אלוקים על כך שנולדתי נכה? אני עונה להם נכון, לפני שחזרתי בתשובה כעסתי מאד על אלוקים (הייתה לי אמונה שיש אלוקים לעולם, אך לא בצורה ממשית),  אבל היום אחרי שחזרתי בתשובה- האמונה  שלי בה' עזרה לי לקבל את הנכות באהבה והבנה, כי זה אומר שהנכות שלי זה מתנה!!!! זו זכות גדולה להיות "נכה באמונה". אתה באמת מבין למה נבראת כך ומה התפקיד שלך בעולם.

לוקח הרבה שנים לאנשים להבין מה הייעוד שלהם בעולם. הייעוד שלי בעולם זה להראות לאנשים שלהיות נכה זה לא כזה נורא ועם כל קושי אפשר להתמודד. השאלה העיקרית היא מה הגישה. האם אתה נגש לקושי מתוך עצב ודכאון - "למה זה מגיע לי?", או מתוך שמחה ואמונה- "איזה זכות קיבלתי, בוא נראה איך אפשר לעזור לעולם?" בקיצור- לשדר לעולם אופטימיות.

 יש לי חילוקי דעות עם הרבה אנשים שאני מכיר על כך, שאני אומר, שאם ימציאו לי איזה תרופה שתגרום לי ללכת אני לא ייקח אותה. למה? כי אני ייפגע בתפקיד שלי בעולם! והתפקיד שלי כמו שאמרתי הוא לשדר לעולם אופטימיות. יש לי משפט שאני אומר תמיד בשיחות: "הנכות היא לא קושי אלא אמצעי להשיג דברים".

 אני לא בא ואומר שהנכות היא קלה. יש לי הרבה קשיים והתמודדויות, ולפעמים אפילו יש לי ירידות במצב הרוח, ואני עצוב ובוכה. אבל אם לא היה לי את הקושי הזה ואת ההתמודדות הזאת, לא הייתי יכול להעריך את החיים מחדש בכל יום. אני חושב שכל אדם שיש לו קושי (שזה בעצם כל אדם) ברגע שהקושי עובר לו, הוא נבנה מהקושי הזה. ככה אני, כאשר אני מצליח ב"ה לעשות משהוא לבד, בשבילי זה ניצחון.

ברוך ה' יש לי עוד הרבה חלומות להגשים. יכול להיות שזה ייקח קצת יותר זמן ממה שאני חושב ולא רק בגלל המגבלה, אלא בגלל כל מיני דברים אחרים אשר לא קשורים אלי בהכרח. לדוג': משפחה וילדים - שזה דבר קשה להשגה - קשה למצוא מישהי שתסתכל עליך ותראה את הנשמה שלך ולא רק את הכסא גלגלים את הגודל שלו, הנפח שלו וכו'... מהרגע שזה יתגשם בעזרת ה' , זה יהיה אחד הניצחונות הכי גדולים שלי.

אבל את הדבר הכי חשוב כבר השגתי. הבנתי, שכמה שהנכות קשה והקושי הוא גדול,  ככה אהבת ה' גדולה! לצערי הרב אנחנו מתפללים וזועקים להקב"ה רק כשרע לנו. זה לא נכון, צריך בעיקר להתפלל מתי שטוב לנו, להודות לה' על כל מה שקורה לנו בכל רגע ורגע בחיים. אני יודע שהמשמעות של אהבת ה' היא גדולה, אבל אפשר לפרק את המושג אהבת ה'.  לכל אדם גם אם הוא חילוני, דתי, יוצא בשאלה וכו'  יש אהבת ה', וכל אחד מפרק את זה בצורה אחרת. כלומר יש אנשים שאומרים אם תעזור לי כך וכך, אני ייעשה כך וכך. אני חושב שהגישה הזאת לא נכונה, כי אהבת ה' מבחינתי היא ללא תנאים. גם אם נראה לנו שהקב"ה עושה דברים שלא נראים לנו, ואנו חושבים: "מה, הקב"ה לא מבין אותנו?! למה הוא מעמיד אותנו בניסיונות כאלו קשים?" בעיני זה גישה לא נכונה, כי כמה שזה ישמע לכם מוזר, אני חושב שכמה שהדברים קשים לנו בחיים, כך הקב"ה אוהב אותנו יותר! כי אין דבר שהקב"ה נותן לנו ואנחנו לא יכולים לעמוד בו, אחרת- זה לא היה קורה.

זו התשובה שלי למה שהתכוונתי: "אני רואה את הנכות כמתנה, ועל מתנה כזאת לא מוותרים בקלות אפילו ע"י תרופה..." מה אם יגיע המשיח וכל בעלי הנכות יתרפאו אז אני לא אשמח??? ברור שאשמח. אלא רק אם זה יבוא מתרופה של רופא אני לא ייקח אותה. חלילה שלא ישמע שאני לא מאמין ברופאים, גם אני נזקקתי לרופאים- עברתי ניתוחים, בדיקות וכו' והם עזרו לי לשפר את מצב הנכות שלי. אבל לגבי הנק' הזאת ספציפית- "תרופה הגורמת ללכת"- אני לא אסכים שזה יקרה. כי הנכות בנתה את האישיות שלי, בנתה אותי. למדתי לחיות איתה בטוב וברע, ובעיקר באהבה! ואם אני יתחיל ללכת אז יכול להיות שכל הדבר הנפלא הזה של האישיות הזאת ואהבת ה'- לא יהיה. למה? כי הכל יהפוך להיות מובן מאליו. לכן בדור המשיח אני אשמח ללכת, כי אז יהיה מובן מאליו שהכל מאת ה'.

תזכרו, שגם אם אנחנו נמצאים בבור הכי עמוק שיש, ונדמה שלא שומעים את הצעקות שלנו "הצילו הצילו, תעזרו לנו, תוציאו אותנו". תמיד צריך לזכור שהקב"ה אתנו, בטוב וברע. תמיד לאהוב את ריבונו של עולם. תפנימו ותדעו שה' אוהב אותנו בכל מצב, בכל קושי ושמחה כאחד. בעזרת ה' שנהיה תמיד שמחים. אני מאחל לכל אחד ואחד מאתנו שכל בוקר נקום מחדש ונעשה הֵיכרות מחודשת עם הקב"ה, וע"י זה לא הכל יהיה מובן מאליו.

בשמחה תמיד אלירן.