לא תוכל להתעלם

"לֹֽא־תִרְאֶה֩ אֶת־שׁ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ אֶת־שֵׂיוֹ֙ נִדָּחִ֔ים וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֵ֖ם לְאָחִֽיךָ: וְאִם־לֹ֨א קָר֥וֹב אָחִ֛יךָ אֵלֶ֖יךָ וְלֹ֣א יְדַעְתּ֑וֹ וַאֲסַפְתּוֹ֙ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֔ךָ וְהָיָ֣ה עִמְּךָ֗ עַ֣ד דְּרֹ֤שׁ אָחִ֙יךָ֙ אֹת֔וֹ וַהֲשֵׁבֹת֖וֹ לֽוֹ: וְכֵ֧ן תַּעֲשֶׂ֣ה לַחֲמֹר֗וֹ וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂה֘ לְשִׂמְלָתוֹ֒ וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂ֗ה לְכָל־אֲבֵדַ֥ת אָחִ֛יךָ אֲשֶׁר־תֹּאבַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ וּמְצָאתָ֑הּ לֹ֥א תוּכַ֖ל לְהִתְעַלֵּֽם":

במצוות השבת אבדה מוסיפה התורה איסור לאו נוסף על עצם המצווה "לא תוכל להתעלם".

נראה שצריך להבין למה הציווי הזה נוסף דוקא פה ואיזה הערה עקרונית בא לחדש.

נראה שהחשש בהשבת אבדה שהאדם יתעלם אינו חשש שהמוצא לא יהיה מוכן לטרוח (טרחא בעלמא) כדי להשיבה. כיון שאם כן, החשש הזה היה קיים בעוד הרבה מצוות ולא דווקא כאן. ציווי העשה וביטולו אמור להספיק להוציא מחשש זה כמו בשאר המצוות (ועוד בגמ' אדם פטור בהשבת אבדה כשיש לו הפסד מסוים). בחנוכה לדוג', אדם צריך להוציא מכספו יותר משאר מצוות ומצווה אפילו למכור כסותו, ועם כל זאת לא נוספה שם אזהרה על עצם המצווה.

הציווי מופיע אחרי שהתורה מצווה על השבת אבדה גם כשהאדם לא יודע של מי האבדה, לכן נראה לומר סיבה אחרת. הציווי "לא תוכל להתעלם" בא כיוון שהאדם היה חושב שזה מיותר לקחת אבדה של אדם שהוא לא מכיר. מה הסיכוי שבסוף הוא יחזיר אותה לבעלים, יש כל כך הרבה אפשרויות למה בסוף הוא לא יוכל להחזיר. למרות זה באה התורה ואומרת 'תיקח את האבדה, אל תתעלם'. בעצם הלקיחה האדם כבר עושה מעשה תורי. התורה מודיעה שיש משמעות ללקיחה שלו אע"פ שבכלל לא בטוח שיחזירה. (ועוד התורה כופלת את עניין ההתעלמות כאן).

ננסה להבין את עניין הציווי הזה כשלעצמו וללמוד ממנו למציאות בכלל.

נניח אדם רואה את חברו במצוקה נפשית, הוא רוצה לעזור לו, אבל מי אמר שיש לו בכלל יכולת להשפיע, לשנות משהו במציאות המורכבת. הוא לא מאמין בכוחו וביכולת שלו לפעול על המציאות.

נראה שמחשבה זו נובעת מחיבור של שני הנחות יסוד:

האחת- אנו מבינים שהמציאות מורכבת. אינסוף גורמים משפיעים על האדם, הרבה משקעים נפשיים מהעבר. המצב שלו הוא תוצאה של אינסוף מרכיבים גלויים ונסתרים, ולאדם אין שליטה על כולם, על כל צדדי המציאות המביאים לבעיה.

השנייה- 'כוחי ועוצם ידי'- בעצם מחולקת לשניים: א- האדם בטוח שכל פעולה במציאות, כל התיקון והאחריות מונחת על כתפיו והכל תלוי בו ובחירתו בלבד. ב. הכל בא מכוחו הפרטי- כח השפעת פעולתו נובע מעצמו בלבד.

כששתי נקודות אלה נפגשות האדם מתייאש מלכתחילה לפעול במציאות, מאבד אמונה במשמעות מעשיו ובהשפעתם על המציאות. הרי המציאות מורכבת מאינספור גורמים המשפיעים לרעה, איך המעשה הקטן שלו יוכל להתגבר על אלה, מה הוא שווה לעומת כל פרטי המציאות האינסופיים?

אומר השל"ה (פרשת עקב, אות ח) "כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה וגו' לא תירא מהם' וגו'. יישאר תיבת 'כי' כפשוטו- אם תאמר בלבבך ותודה על האמת שמצד הטבע לא תוכל לכבוש אותם, כי רבים הגוים האלה, אלא בעזר אלהי, אז לא תירא מהם כי יהיה אלהים בעזרך. אבל כשתאמר כחי ועוצם ידי, אז תירא מהם. וכן מוזכר בהדיא אחר כך בפרשה 'פן תאכל ושבעת ובתים טבים תבנה' וגו', כו' עד... 'ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי' כו', 'וזכרת את ד' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל'. וזהו כלל גדול בכל מה שהאדם עושה ומצליח, הן דבר גדול הן דבר קטן, יתן הודיה ושבח להשם יתברך שהזמין לו זה הדבר."

שתי הבנות מחודשות בציווי:

א. היינו חושבים שאין בכח האדם יכולת להתגבר על כל הפרטים המעצבים ומעכבים את המציאות. למרות זאת באה התורה ומצווה, אולי משום חינוך ואהבת ישראל- אתה תעשה, למרות שלא בטוח יצא מזה משהו. העשייה שלך לא נמדדת במבחן התוצאה. אל תשב בעצלתיים נוכח הבעיות במציאות, תהיה שותף, תשא בעול.

ב. אולי נראה שהציווי מגלה לנו שהאדם מסוגל, הוא מסוגל מתוך שהוא מצּווה. התורה אינה מצווה את האדם לעשות מעשה שאינו יכול לעשות. בנוסף כשהתורה מצווה, המעשה מתחדש. הציווי מחדש את המעשה והוא נהיה ממעשה, למעשה עם ציווי.

בריאת העולם הותנתה במתן תורה. משמע שמתן תורה הוא עוד 'יום' בבריאת העולם. הבריאה אינה מוסיפה קומה נוספת למציאות בכל יום, אלא כל יום וכל בריאה מגלה מדרגת חיים חדשה, מדרגת חיוניות חדשה של הבריאה כולה שמעלה את כל מה שקדם לה ומגלה זכות קיום חדשה, שכן כל אחד ממדרגות החיים כוללת בתוכו את תכונות החיים שקדמו לה ובהופעתה משכללת אותם.

אם כן התורה מחדשת בציוויה את הדברים המדוברים, מגלה מדרגת חיים חדשה. עבודת המידות של אברהם אבינו לא דומה לזאת של משה. משה מצווה- ובזה מגלה מוסר חדש- משוכלל וכך כל ציוויי התורה משכללים את המעשים כולם.

כלומר, עצם הציווי מודיע מראש שלפעולה הזאת יש משמעות, גם אם היא נעלמת מהעין כרגע. הציווי מחדש לא רק שזה ביכולת הטבעית של האדם מצד עצמו אלא שהוא גם מצווה והוא מופיע את רצון ד', את האמת באותו מעשה ולמעשים כאלו יש השפעה ודאית.

אותו הדבר לעניין אמירת אמת ומעשים הבאים מרצון אמתי וקדוש. בגמ' מובא (ברכות י.) "אין צור כאלוקינו"- אין צייר כד', אדם צר צורה ואין נותן בה רוח חיים וד' צר צורה בתוך צורה ונותן בה רוח חיים". ואמנם ראינו שרבא ברא אדם- גולם (סנהדרין סה:) ומסביר המהרש"א שהאדם-גולם שברא רבא היה מחוסר כח הדיבור, כיון שלא היה לו כח להטיל בו נשמה. ובאמת בהמשך הגמ' שם, רבא שלח את האדם-גולם לר' זירא ור' זירא דיבר עם הגולם אך הגולם לא השיב לו. כשר' זירא ראה שהגולם לא מדבר הבין שמדובר ביציר אדם ואמר לו שוב לעפרך והגולם ציית. רואים שני הבדלים בין יציר אדם לבין יציר ד'- יציר אדם אינו יכול לדבר ואינו יכול לבחור, להביע את רצונו (הוא נשלח ונברא ע"י רבא כלומר לא מרצונו העצמי ועוד כשר' זירא אומר לו שוב לעפרך אינו יכול להתנגד).

יוצא מכאן שהדיבור והבחירה- הרצון, הם שני תכונות האדם שנובעים מנשמתו, מהחלק אלו-ה ממעל שנמצא בקרבו.

אותם שטוענים שאין לאדם בחירה אולי צודקים במובן מסוים. האדם נתון ללחצים אינסופיים מהמציאות, כולו אוסף של עבר פסיכולוגי ואין לו באמת כח לגבור על כל הלחצים החיצוניים. כל זה אולי נכון- בגולם. אבל האדם, יציר ד', יכול לגבור על כל הלחצים האינסופיים האלו, שבכלל לא מודע לקיומם לפעמים והכל בתת ההכרה. היכולת הזאת נובעת מכך שרצון האדם הוא ניצוץ מהרצון האלוקי שמופיע בנשמתו, נשמתו היא זו שנותנת לרצון להיות פלאי כזה ולהתגבר על כל הלחצים. וכשהאדם מקדש את רצונו, מופיע ברצונו את רצון ד', הוא מתמלא בכח, מתחבר לרצון האלוקי שמנהיג את המציאות, ומתוך כך המעשים והדיבורים שלו מקבלים כח ותוקף.

כשהאדם עושה רצון ד', כלומר מופיע את האמת במעשה שלו, במעשה שלו מופיע 999 חלקים שד' נוכח בהם. מכוח ד' שמופיע ע"י בחירתו של האדם, המעשה פועל במציאות ומשכלל אותה. זוהי המשמעות של מעשי אמת שמופיעים את הטוב- יש להם קיום וזרע. הם אוחזים במציאות ומנהלים אותה מן השמיים, לא דמיונות אלא אמת. יש להם כח לפעול גם אם בעין הפשוטה לא ניתן לראות זאת. כעין מה שאומר רש"י (מגילה יג:) על הפס' "לא יגרע מצדיק עיניו"- נותן עיניו במעשה הצדיקים לשלם להם אף לימים רבים (כלומר פרי עמלם ניכר לאחר ימים רבים- לפי ההקשר שם). ואולי זה דומה ל'דן דין אמת לאמיתו- שותף במעשה בראשית' (מדרש תנחומא פ' שופטים סימן ז'), שותף לשכלול המציאות. האמת, הטוב האמתי משכללים את המציאות.

אנחנו צריכים להאמין ביכולת שלנו לפעול על המציאות כשאנו פועלים בצניעות, מתוך רצון אמתי טהור. יכולת זו מקנה לנו יחד אִתה גם אחריות על המציאות ועל שכלולה, לא לעמוד באדישות כשאנחנו יכולים לפעול, גם הפרטים הקטנים שהנטייה היא להחסיר בערכם.