מצוות ישוב ארץ ישראל

"למשיג רק את השטח הגלוי לא יחסר שום דבר יסודי בחסרון הארץ והממלכה וכל תכני האומה בבנינה. יסוד צפיית הישועה הוא אצלו כמו ענף צדדי שאיננו יכול להתקשר עם עומק הכרת היהדות, וזה בעצמו הוא הדבר המעיד על חסרון ההבנה שיש בשיטה מעטת הלשד כזאת" (אורות אר"י ב).  משפטים אלו מהוים תוכחה חודרת ונוקבת. האם עבודת ד' שלנו נמצאת בעצם רק  בקליפה החיצונית, 'בשטח הגלוי'? עד כמה משמעותי בעינינו 'חסרון הארץ והממלכה ושאר תכני האומה בבנינה'?

"מעשה בר' יהודה בן בתירה ור' מתיה בן חרש ור' חנניה בן אחי ר' יהושע ור' נתן שהיו יוצאים חוצה לארץ והגיעו לפלטיה וזכרו את ארץ ישראל וזקפו את עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה 'וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות'. אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (ספרי פ' ראה). לא כל מצווה זוכה לתואר של 'מצווה השקולה כנגד כל המצוות". מהי משמעותה של אמירה זו? התורה איננה אוסף של עשרות ומאות מצוות ועניינים. התורה היא תוכן אחד שלם, שיעור קומה מלא. וכדי לקלוט את האומר הכללי העולה מתוך ריבוי אדיר יש צורך בעין עמוקה וחודרת. כשם שבאדם עצמו יש אברים חשובים יותר ואיברים חשובים פחות, יש איברים שבהם מתגלה עיקר עיננו של האדם כמו הפנים, ויש איברים שמשלימים את צורתו כמו האצבעות והצפרניים. וברור שאע"פ שלכל איבר יש תפקיד, ובלעדיו יש כאן מציאות חסרה ובעלת מום. אבל האומר הכללי נמצא בראש, בפנים. שם נפגשים עם האישיות עצמה. כך גם בתורה. כל מצוה חביבה וחשובה ומשלימה את כללות השיעור קומה של החיות הרוחנית של הפרט והאומה. אבל לאן הכל חותר, מה בעצם הכיוון הכללי של המון הציווים והעניינים שבתורה? הכל מוליך אל "מצוות ישוב הארץ". אל "ביום השני אמר להם 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'" (ע' עין איה שבת ב פרק ט)

גם הביטוי 'זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם' אינו מליצה וסיפור מעשה בעלמא. יש כאן דיעה רחבה ועמוקה שדורשת לימוד אבל יש כאן גם תובנה טבעית ומושרשת, קודמת לידיעות והתובנות הגלויות. "הדיעה הנעלה הזאת עם כל גדלה ועומקה היא מורשה קהילת יעקב על פי הרגשה טיבעית מקדושת אבות וברית ד' אשר איתנו"(עין איה ברכות ב 288). ובהגיע מאורעות וזמנים מיוחדים יש בכוח הכרה פנימית זאת לפרוץ החוצה למרות תובנות גלויות הסותרות אותה.

הרב דסלר זצ"ל באגרת לקרוב משפחתו שאביו בא לבדוק אם לעלות לארץ ישראל, כותב: "סיורו של אביך היקר שליט"א איננו מבטיח לי הרבה. כללו של דבר כמעט, כי כל אשר יבוא לתור את הארץ נשאר אח"כ במקומו ולא יעלה לאה"ק. רק זה שעולה בלי חשבונות ושאלות ועולה במס"נ הוא יעלה והוא ינחל. האמת כי סבול יסבול אבל סוף סוף הוא נקלט בארץ. אר"י היא מהדברים שניתנים ביסורים, וכשמבקשים לישב בה בשלווה אזי גלגל החוזר ישיב אל הגלות". ארץ ישראל איננה קניין חיצוני לאומה. הקשר איתה לא מתחיל משום עניין פרקטי של כדאיות ונוחות. היא ארץ חיינו, חיי האומה. לכן ההשגחה האלוקית מסבבת שהעלייה לארץ וההתאחזות בה כרוכה במסירות ובהקרבה. כדי שישוב הארץ לא ינבע מיופיה, מהכדאיות הכלכלית וכד'. יש צורך בחדירה אל הקשר העצמותי המוחלט. גישה שבאה "לתור את הארץ", לבחון את חיצוניותה בהשקפה שעקרונית אפשר גם בלעדיה- הרי זו גישה "מעטת לשד", גישת המרגלים שהולכים "לתור את הארץ" כמסופקים בשייכותינו אליה. וגישה כזאת לא יכולה באמת להשתרש באר"י, וההכרחים החיצוניים של קשיי ההיקלטות- כמו גם לחצי אומות העולם המעכבים את המשך קיום מצוות ירושת הארץ- מכריחים לחשוף את הקשר העצמי המוחלט.

בשבת 'בהעלותך' אנחנו קוראים על תחילת המסע לארץ ישראל. "נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ד' אותו אתן לכם". המסע הלכתחילאי, לפני הנפילה בחטא המרגלים שמוציא אל הפועל ויוצר פגם  בקישור אל הארץ. "כי כל הדברים הטבעיים משתוקקים אל מקומם הטיבעי והבכיה שהיו בוכים מורה שאין הארץ שייך להם לגמרי" (נצח ישראל פ"ח). לכן בפרשה הזו אנחנו משתייכים עדיין אל הקישור המוחלט אל הארץ. וכך כ' הרב באגרת (ח"א עמ' קיב):" יסוד הגלות והשפלות הנמשך בעולם בא רק ממה שאין מודיעים את ארץ ישראל, את ערכה וחכמתה, ואין מתקנים את חטא המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ, בתשובת המשקל: להגיד ולבשר בעולם כולו הודה והדרה קדושת וכבודה."