"בין המצרים"

עומדים אנו בעיצומה של תקופה מיוחדת בשנה, תקופת "בין המצרים". "כל זמן מאיר בתכונתו", כידוע, בכל יום מופיעה הארה מיוחדת, ועלינו מוטל להכיר ולזהות אותה, ובעבודה מאומצת לקבל אותה אל תוכינו. אם יש קושי להכיל ולחוש את ההארות שבחגי ומועדי השנה, על אחת כמה וכמה קשה הדבר ביחס לימים אלו, ימים של צער וחיסרון. ננסה מעט להעמיק במשמעות התקופה הזו, בכדי להבין מה העבודה המוטלת עלינו כעת.

חז"ל אומרים לנו כי יום ט' באב הינו יום המועד לפורענות. זהו יום שבכו בו בנ"י במדבר בכייה של חינם, ובעקבות כך נענשו לבכות בו, שנים רבות אחר כך, בכייה של דורות. הבכייה הראשונה, היתה הבכייה של חטא המרגלים. חטא זה, איננו רק הוצאת דיבה על ארץ ישראל; חטא המרגלים נעשה ע"י אנשים גדולים, "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", ואומר רש"י מלמד שהיו גדולים באותה שעה. חטא אשר נעשה ע"י גדולי האומה, מורה בהכרח על חיסרון מהותי ועמוק בעם ישראל כולו.

חטא המרגלים, כפי שמבאר השפת אמת, מורה על חוסר יכולת לחבר את הקדושה האלוקית בתוך סיבוכי המציאות. המרגלים מוכנים היו בשמחה להישאר במדבר ולהמשיך לקבל את תורת משה; מה שהם לא יכלו לקבל, זה את הציווי האלוקי להיכנס לארץ, לעזוב את ההנהגה הניסית של המדבר ולעבוד את האדמה, להופיע כעם ממשי בארץ ממשית. הם לא הבינו ולא האמינו, שניתן להמשיך להיות עם אלוקי גם בארץ, להמשיך להישאר ברום האידיאות ובחיבור גמור לתורה ולאמת האלוקית, ועם זה להיות מחוברים ומקושרים לכל מערכות העולם הזה.

ניתוק זה, בין הקודש והחול,הוא חיסרון עצום, אשר הביא לכך שעם ישראל לא יוכל להיכנס לארץ מיד עם משה ולבנות בית מקדש נצחי, כפי שאומרים לנו חז"ל. עמ"י נשלח לאלפי שנים של התמודדות ונפילות, תהליך מסובך ומייגע אשר כולל בתוכו, בשיא הנמוך והנוראי ביותר שלו, את חורבן שני בתי המקדש.

מצד האמת, המקדשות נחרבו כבר אז, עם חטא המרגלים, שכן המקדש מורה על חיבור שמים וארץ, המקדש הוא "נויו של עולם" - חיבור מלא ושלם של כל החלקים זה לזה - עושר, חכמה ותורה, הכל מחובר יחד ומהווה כלי להופעת שכינה בארץ. חטא המרגלים מורה שעמ"י והמציאות כולה עוד רחוקים משם.

הגמ' בב"ב אומרת שרצו חז"ל אחרי החורבן לגזור שלא לאכול בשר ולשתות יין כלל, עד שייבנה המקדש, אך ראו שזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. אין זה עניין טכני אלא מהותי, האדם לא יכול להישאר כל ימיו במדרגה רוחנית גבוהה כ"כ, בה הוא חש באופן תמידי את חיסרון החורבן.

אך בתקופה זו של השנה, אנו מצווים בכך - וזהו סימן שבימים אלו יש לנו את היכולת לחוש את החיסרון. הנביא מבטיח לנו שימי הצומות יהפכו בעתיד לימי שמחה - מדוע? לכאורה בניין המקדש רק יהפוך אותם לימים רגילים? אלא שימים אלו יש בהם כח גדול, אלו ימים שבהם מופיעה נשמת המקדש בתוכנו, אנו מסוגלים לאחוז בקצה קצה במעלה העליונה של המקדש, וממילא בעתיד יהיו אלו ימים של שמחה גדולה, של חיבור עצום להופעת שכינה בארץ.

בימים אלו, מוטל עלינו להעמיק בלימוד עניינו של המקדש, ועניינם של עם ישראל בכלל ככהנים במקדש העולמי, "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ולנסות כמה שיותר להתחבר להארה המיוחדת של התקופה הזו. ובעזרת ה', "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" - מתוך החיבור לאידיאה העליונה של המקדש, מתוך שנזכה להרגיש כמה שאנו רחוקים ממנו, כמה חסרה הופעת שכינה בארץ - מתוך כך ירחם עלינו הקב"ה, וישוב ויבנה את ביהמ"ק במהרה בימינו, אמן.

שבת שלום