דבר תורה לפרשת מטות מסעי

בפרשה הקודמת נשכר בלעם לקלל את ישראל. בלעם, הגדול ברשעות, "אידיאליסט" של
רשע, חשב שיוכל בפיו לנצח את ישראל, עם אשר קולו קול יעקב. אך כאשר גילה כי ישראל
הוא עם שאין הקללה שולטת בו, וכי ישראל הוא עם גדול, אשר יעמוד איתן מול כל
רשעות, גדולה ככל שתהיה, נטש את מלחמת האידיאלים ופנה לדרך אחרת.
בלעם הוא בעל עין רעה, נפשו מתאווה לרע, והוא מכיר היטב את הכוחות האפלים
שבמציאות ושבנפש האדם. בלעם יודע שאדם גדול ילחם בכל דבר אשר יקום כנגד גדולתו,
אדם גדול מתעסק בדברים גדולים, אך לפעמים אין הוא שם לב לדברים הקטנים. במקום
לעמוד ולקלל מראש פסגת הר גבוה, מציע הרשע לשלוח את בנות מדיין לאוהלי ישראל.
זקנות מדיין רק יציעו בגדים ובדים למכירה לבחורי ישראל, מה רע בכך? ובתוך החנות
תעמוד בת מדיין הצעירה ותציע לבחור מחיר קצת יותר נמוך, מה רע אף בזה? ואז תצא בת
מדיין המקושטת ותציע לבחור כוס של יין, ומה רע בכך? הרי "סתם יינם" עדיין לא נאסר.
ולאחר ששתה מן היין, ויצרו קפץ עליו, לאחר שנפל ברשת העריות, השלב הבא הוא
העבודה הזרה. אך בן ישראל לא יסכים להשתחוות לבעל פעור, הרי בן לעם גדול הוא, אך
יסכים הוא רק לעשות את צרכיו בפני הפסל... זוהי עצתו הגאונית של בלעם, כפי שמתאר
המדרש, וכך שלב אחר שלב, צעד קטן אחר צעד קטן, עוד פינה הולכת ומתעגלת, והאדם
הגדול הולך ויורד מגדולתו. לא רק את ישראל השחית אותו רשע, גם את המדיינים אשר
גדרו עצמם מן העריות מאז ימי נח, על ידי הפיתויים הקטנים משתכנעים גם המדיינים
לבגוד באומתם, ולאבד את מוסרם הטבעי והבסיסי.
בעקבות החטא מתחילה המגיפה בישראל. המגיפה אינה עונש גדול ומרשים, אין כאן
אדמה הבולעת את החוטאים, וגם לא אש גדולה מן השמים, אלא נגף שהולך ופושט בעם.
המגיפה עוברת מאדם לאדם, צעד אחר צעד, עוד חלל ועוד חלל, עד אשר רבים חללים
הפילה - עשרים וארבעה אלף קרבנות.
מהו המענה לאותה נפילה? מהו תיקונו של אותו חטא? "הבועל ארמית קנאים פוגעין בו".
הקנאי הוא אדם גדול, הוא מחזיק עמדה ואינו מוכן להתפשר, גם לא על הדברים הקטנים,
הוא לא מוכן לפסוח על שני הסעיפים, הוא לא מוותר, לא לעצמו ולא לאחרים. הוא נאמן
לאמת שלו גם כשהיא דורשת ממנו להתמודד עם ההתמודדויות שנראות פחותות ערך. גם הקנאי יודע להתקדם אל מטרתו בצעדים קטנים. המדרש מתאר כיצד פנחס מחביא את
הפגיון, כיצד הוא חומק מבעד לשומרי שבט שמעון, עד שמגיע ליעדו.
הקנאי האמיתי, היודע ללחום את המלחמות הגדולות אך גם את הקטנות, הוא האיש
הראוי לכהונת עולם ולברית השלום.