"והאלוקים נסה את אברהם"

בפירוש של הרב בעולת ראי"ה מתבארת נקודה חשובה סביב העקידה. הרב מסביר את דבר ה' אל אברהם "קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק", שהקב"ה בא לעורר באברהם את כל האהבה שיש לו אל יצחק בהיותו בנו, יחידו, אהובו, ועצם זה שהוא יצחק. דהיינו, הקב"ה לא רוצה שאברהם יהיה במין אקסטזה רוחנית מנותקת מהמציאות, אלא דווקא הפוך- שאברהם יראה את המציאות בצורתה הבהירה ביותר, ויהיה שייך ומקושר לאהבתו את בנו בשיא השייכות הקשר, ומתוך כך יעלה אותו לעולה. 

יש בדבר הזה לימוד גדול אלינו מה הצורה הנכונה בהתבוננות על מה זה מסירות נפש- מסירות נפש היא זריקה של כל החיים, התעלמות מכל פרטי המציאות הקטנים והקשבה רק לצו האלוקי הגדול והאדיר, אלא דווקא מסירות נפש שכוללת בקרבה את ההסתכלויות היותר נמוכות לכל רבדיהן.

מסירות נפש שכזו היא הרבה יותר קשה, משום שהיא תובעת מהאדם כל הזמן לא לשכוח את החשבון הכללי. כשאדם עושה מסירות נפש בהתעלמות מהרבדים הנמוכים, הוא בעצם בוחר בה' רק ברגע הסילוק של הרבדים הנמוכים, אבל אחרי שהוא סילק אותם, כשהוא כבר נכנס לאקסטזה, באותו זמן כבר אין עבודת ה' ברמה הגבוהה, כיון שאז כבר אין מציאות, אין חיבור של האדם ולסובב אותו, ובמילים אחרות- אין חיבור שמיים וארץ.

לעומת זאת, בקריאתו של ה' לאברהם להיות הוא עצמו לכל אורך התהליך, להיות "אברהם", וכן להיות מחובר לבנו יחידו שהוא אוהב, ומתוך ההסתכלות על כל זה להתחבר למגמה העליונה.