דבר תורה פרשת וישלח

"וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר" (בראשית לג, יח).

"'ויחן את פני העיר' אמר רב מטבע תיקן להם, ושמואל אמר שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם" (שבת לג:).

לאחר נדודי הגלות מגיע יעקב, שלם בגופו, בממונו ובתורתו, אל העיר שכם. יעקב אינו חונה בתוך העיר, ואינו מתערה בתושביה, הוא חונה מחוץ לה, חונה את פני העיר, אך חונן אותה במתנות.

במה זכו אנשי שכם למתנותיו של יעקב? שכם היא יסוד הברכה אך גם מקום הפורענות. שכם היא המקום הראשון אליו הולך אברהם אבינו בכניסתו לארץ, לשם מגיעים ישראל בכניסה לארצם, ושם מתקיים מעמד הברכה והקללה שבהר גריזים והר עיבל.

בשכם יוצאת דינה, בשכם רועים אחי יוסף כאשר הוא נשלח אליהם, בשכם גם נקבר יוסף. בשכם מקים ירבעם את ממלכתו, ממלכת ישראל, ממלכת בני אפרים, לאחר התפרדות הממלכות.

התפרדות הממלכות היא כתם בדברי ימי עמינו, פצע שרפואתו קשה. הרקע לפילוג היה יחסי דת ומדינה בממלכה הישראלית. 

"ע"כ מצינו שבשכם נחלקה מלכות בית דוד ובזה חטאו ישראל שמאסו את מלכות בית דוד. ויסוד המיאוס היה, כי יסוד מלכות בית דוד היה דרק ע"פ התורה, והם רצו שיהיו מונהגים על פי מנהיג שיהיה עסוק הרבה בישובו של עולם" (אוצרות הראי"ה דרוש לחנוכת הרבנות).

יסוד הפילוג הונח כבר בהמלכתו של שאול בימי שמואל: "תני ר' שמעון בן יוחאי אומר לא אותך מאסו כי אותי מאסו וכו' בשלשה דברים עתידים למאוס, במלכות שמים, ובמלכות בית דוד, ובבנין בית המקדש, אימתי מאסו שלשתם בימי ירבעם, הדא הוא דכתיב ויען איש ישראל ויאמרו אין לנו חלק בדוד זו מלכות שמים, ולא נחלה בבן ישי זו מלכות בית דוד, איש לאהליו ישראל ולא לבית המקדש אל תקרי לאהליו אלא לאלהיו" (ילקוט שמעוני שמואל א - פרק ח - רמז קו).

במלכות ישראל מופרדת הדת מהמדינה, אין עבודת ד' כללית ממלכתית כבבית המקדש, הדת היא עניין פרטי הנוגע אל הפרט בלבד,  אל תקרי לאהליו אלא לאלהיו, כל אחד והאל שלו. ירבעם מחזיר את עבודת הבמות, שעל פי הראשונים אינה עבודה זרה, אלא עבודת ד' פרטית, משפחתית קהילתית אך לא לאומית. משבאו לירושלים נאסרו הבמות עולמית.

מדינת ישראל מוקמת בשכם, מקומו של יוסף, המבטא לאומיות אנושית טבעית הנראית כמופרדת מן הצדיקות. בכור שורו הדר לו, כוחות לאומיים "שוריים" וטבעיים. לעומת מלכות בית דוד המקשרת בין הקודש לבין המלכות.

יעקב מגלה את אחדות השבטים, י"ב האבנים המתאחדות לאבן אחת. ביעקב כנוסים הכוחות השונים, "ויהי לי שור וחמור", שורו של משיח בן יוסף, וחמורו של משיח בן דוד, עליהם מתנבא ישעיהו "משלחי רגל השור והחמור". שכם יכולה להיות בור ברשות הרבים, "ונפל שמה שור או חמור", אך יכולה היא להיות גם יסוד התיקון.

הרב מבאר בעין עי"ה (שבת א' עמ 210) כי יעקב מניח בשכם את הרפואה לפיצול הממלכות, ומגלה כי אין סתירה בין לאומיות ושלימות חומרית לבין קדושה ושלמות מוסרית. ודווקא מתוך קדושה עליונה יוצאים תיקונים חברתיים וציבוריים. לאומיותו של יוסף אינה "חילונית", הקודש גנוז בתוכה, והיא יסוד המלכות, מלכות בית דוד, שבה מופיע הקודש בגלוי בחיים הלאומיים, ודווקא מתוך אחדות המשיחים והצורות הלאומיות השונות, תופיע הגאולה השלימה.

"א"ר סימון בר מנסיא: אין ישראל רואין סימן גאולה לעולם עד שיחזרו ויבקשו שלשתם, הדא הוא דכתיב: 'אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם' זו מלכות שמים, 'ואת דוד מלכם' זו מלכות בית דוד, 'ופחדו אל ה' ואל טובו' זה בית המקדש" (ילקו"ש שם).