הרב יעקוב סופר

מנותק מאחיו, מאביו ומסבו וגם מארצו. עוזב את ארץ ישראל לארץ זרה, לתרבות זרה

מתוך חוסר נכונות לשאת בעול גלות מצרים ומתוך כך לזכות בירושת ארץ ה'. עשיו מנותק ממשפחתו,

נושא ממזרות ומייצר ממזרים. בדרכו הולך בנו אליפז, ומתוך בוץ זה מביא לעולם את עמלק.

אמנם עשיו הוא אלוף באלופים, גנרלים מצביאים, כוכבים וכד' אבל את חיי הבכורה הפנימיים - מבזה הוא.

הפרשה מסתיימת באלוף מגדיאל, מציין רש"י על הפסוק שמגדיאל הוא רומי, מבני עשיו יצאו רומי. רומי זו שמתנגדת במהותה נגד ישות ישראל, החריבה את ביהמ"ק השני ורודפת אותנו עד לימים אלה ממש.

עשיו נולד עשוי, נולד שלם: "איש יודע ציד", אדם בטל, כלומר בא לעולם רק בשביל ליהנות ולקחת, עשיו הוא הניגוד המוחלט בבחירתו הרעה, אל מול יעקב " איש תם יושב אוהלים" - אהלי שם ועבר, אהלי אברהם ויצחק, שהוא כל עניינו בבחינת " וישב יעקב בארץ מגורי אביו" - חלום יעקב הוא להיות כמו אביו וכמו סבו.

וזהו גם החלום שלנו, "מיושנים" אנחנו וזו היא תפילתנו, ובקשתנו. אנו לומדים מהספרים הגדולים, הישנים והעתיקים כביכול,

 בבית המדרש הישן והעתיק שמעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו, אנחנו נקראים על שם אבותינו: אברהם, יצחק ויעקב ואימותינו שרה, רבקה, רחל ולאה שחים וקיימים לעד.

זו היא תפילתנו, תפארתנו ואושרנו הנצחי לעומת עשיו שנולד עשוי, יעקב יודע שהוא נולד ע"מ לברוא עצמו בכל פעם מחדש

בבחינת " ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". רגע אחד שיעקב אינו עוסק בתורה הוא לא קיים. ולא זו בלבד,

העולם כולו מתבטל באותו רגע ואנו נקראים לשאת בעול האדיר של אבותינו לשרת בארץ מקום מגורי אבותינו ולהאיר את העולם באור אלוקי אבותינו.