מריבין בנחלת שני עולמות

"ויתרוצצו הבנים בקרבה". קושיא ידועה מתעוררת על התנהגותה של רבקה: בתחילה,
מרגישה היא סתירה בתוך רחמה, פעם מפרכס בנה לצאת לבתי מדרש ופעם לעבודה זרה,
ועל כך שואלת היא "למה זה אנוכי", וברש"י – למה לי צער העיבור. במילים אחרות – תמהה
רבקה מה טעם יש לכל הלידה הזו, אם זה מה שעתיד לצאת מתוכה. אחר כך נאמר לה מפי
ה', בבית מדרשם של שם ועבר, ששני עמים שלמים נלחמים בתוכה – ואז היא נרגעת?!
הבדיחה הידועה אומרת שרבקה העדיפה מלחמת עולם מאשר מזרוחניק... ובכל זאת,
השאלה במקומה עומדת.
שתי נטיות יש בנפש האדם, כותב הרב באורות – נטיית הטוב ונטיית הרע, נטיית הרוחניות,
הכלליות וההטבה האין-סופית, לעומת נטיית הפרטיות, האנוכיות והחומריות העכשווית
והגסה. שתי נטיות בנפש האדם – והן מתרוצצות ללא הרף, מלחמה לאדם פנים ואחור, ואין
לו מנוחה.
רבקה מכירה היטב את ההתרוצצות הזו, את הסתירה הנוראית שבנפש האדם. מניין היא
מכירה אותה? מבית אביה, ממקום גידוליה. אומר רש"י על הפרשה: "בת בתואל מפדן ארם
אחות לבן – וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן ומפדן ארם? אלא להגיד שבחה
שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע ולא למדה ממעשיהם". רבקה הייתה צדקת
עליונה, היא ידעה זאת על עצמה וידעה שכך הוא גם בעלה הקדוש. ידעה רבקה היטב שיש
צדיקים בעולם – אך היא הכירה גם היטב את הרשע הנוראי שמתהלך במציאות, והיא ידעה
שהוא גדול לאין ערוך.
רבקה גדלה במציאות שכל כולה רשע, מקום שעליו אמר אברהם לאליעזר "השמר לך פן
תשיב את בני שמה". איזה סיכוי יש לנקודת הטוב שבאדם לנצח את כל זה? נכון, אדם פרטי
כזה אלי יוכל לעשות זאת, להתגבר על נטיית הרע שבו ולחיות חיים אידאליים של קדושה
וטהרה. אך האם באמת יש תקווה לעולם? האם יש סיכוי כלשהו שאותם צדיקים עליונים
יוכלו למשוך אחריהם את כל הרוע והטומאה שמשתלטים על ליבות בני האדם?
זהו פחדה האמיתי של רבקה. היא חשה בתוכה במלוא עוצמתה את הסתירה שיש בעולם,
והיא שואלת את עצמה – לאן כל זה יוביל? איזה מן זרע עתיד לצאת מקרבי, אדם שכל חייו
סתירות ומלחמות?! האם באמת יוכל לעמוד בניסיון הזה? ואם לא – אזי "למה זה אנכי",
ואולי פשט הפסוק אומר כי לא רק על צער העיבור מקשה רבקה, אלא על עצמה – "למה זה
אנכי", מה טעם יש בחיי הצדקוּת שלי אם העולם יישאר בתוך הרפש שבו הוא נתון?

אך כאן, בבית המדרש של שם ועבר, מתוך עומק התורה, מתגלה לרבקה סוד עצום.
ההתרוצצות שברחמה איננה סימן למאורע היסטורי כזה או אחר, ואין היא מבטאת גם רק
את הסתירות הפנימיות שחווה האדם הפרטי בעולמו. "שני גוים בבטנך ושני לאמים ממעיך
יפרדו". הסוד שמתגלה לרבקה הוא שיש אמנם כוח ושמו עשו, יש כוח של טומאה בעולם
אשר מבחינתו העולם הזה הוא חזות הכול; עשו מלשון "עשוי", איש שעיר הנראה כמבוגר,
דהיינו אדם המתבונן על העולם ורואה בו שלמות, מבחינתו הכול כבר מוכן, הכול מושלם, אין
שום שאיפה לתיקון, לעילוי, לשינוי. את זאת מכירה רבקה היטב. אך לצד עשו, יש גם עם
ושמו ישראל.
הסוד האלוקי שמתגלה לרבקה הוא שכוח הטוב בעולם איננו נקודה פרטית קטנה וחלשה
בתוך האדם – כי לטוב כזה אכן אין סיכוי. לא ולא. נקודת הטוב הפרטית של האדם נאחזת
במקור עצום, מקור אין-סופי של קדושה, של טהרה, של אהבה ללא גבולות – עצמות החפץ
של היות טוב לכול, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל. יש בעולם כוח
נצחי אלוקי אשר מביא למציאות את הרצון האלוקי העליון, ושום כוח אחר לא יוכל לגבור עליו
לעולם.
הרז הזה מגלה לרבקה שאכן יש עתיד, יש תקווה, יש טוב עליון אשר מוכרח להופיע ולנצח
את הרע. יעקב אוחז בעקב עשו, הוא לא עוזב אותו לרגע – עם ישראל לא מתייאש לרגע
אחד, לא עוזב את משמרתו אף לא לשעה קלה. וכדברי הרב באורות ישראל: "אם בפעם
אחת היתה אבודה ממנו כליל המגמה המוסרית של ההויה, אז היינו אובדים לגמרי את
שאיפת החיים וממילא היו החיים הכלליים בטלים וכלים בלי תקנה. אבל לא תאבד כליל ממנו
המגמה המוסרית בכללותה, וגם זיק אחד, שנשאר ממנו בעמק הנשמה בהסתרה גמורה,
ישיב את הכל לתחיה".
האמונה הזו איננה רק אמירה כללית ומחשבתית. נוגעת היא לכל אחד ואחד מאיתנו. בכל
נפילה, בכל החשכה, בכל רגע בו אנו מרגישים את ההתרוצצות הזו ונדמה לנו שעשו מצליח
לצאת ראשון ולגבור על יריבו – אל לנו להתייאש ולהיכנע. חובה עלינו לזכור שבתוך תוכנו
נמצא כל העת גם כוחו של יעקב, גם הניצוץ הישראלי שבקרבנו אשר לעולם לא יאבד. אם
נאמין בו בכל ליבנו, נוכל למצוא בעזרת ה' גם את הכוח לחזק אותו, לאחוז בעקב עשו
ולהכריחו למכור לאחיו את הבכורה. "בני בכורי ישראל".

שבת שלום