מחשבות של תשובה - אלחי גובר

תמיד שמגיע אלול, ומתחיל המתח הזה של יום הדין, סליחות(וה-'יהי רצון' של הרב יוסי..), בין היתר גם מתנגן בי  הניגון שצריך גם לחזור בתשובה, אוהו- אזי אני מכין קפה שחור רותח, מדליק את המנורה בבוקסא, מכוון את המזגן עליי, מתיישב על הכיסא ופותח אורות התשובה, אבל גם אחרי הטקס המוקפד הזה, וגם אחרי עיון מעמיק בכתבי הרב בעניין התשובה, אני עדיין נשאר מאוד מעורפל- איך מחר בבוקר אני קם ושב אל ה' יותר גם בפרקטית, מעשית, בפעולות, ואני לא מחפש איזה אירוע מטורף שיעיף את הסכך(במיוחד לאור קרבת חג סוכות..) אלא גם בפעולות פשוטות, איכשהו אני תמיד מנסה לתפוס הכל, גם את התפילה וגם את הלימוד וגם את הבן אדם לחברו.. ואיכשהו, תמיד, יוצא בסוף בלי שום דבר...

אז חשבתי על כיוון, שאולי, אולי כל מה שנדרש ממנו- זה לא לעשות כלום. ואני אסביר- אנחנו חיים את החיים כל אחד והמקומות שלו, הוא בישיבה, הוא בצבא, הוא באקדמיה, והוא כבר במעגל העבודה, ואני חושב שהשיבה שלנו אל ה' בתמידיות- לא צריכה להתבטא באופן פרקטי מעשי, אלא אנחנו צריכים להכיר במעלת פעולותינו, כלומר להבין את הערך של המעשים שלנו, בכל דרכיך דעהו. דווקא את נקודת המבט, את ההשקפת עולם שלנו לרומם אל המקום הזה של מי אנו ומי חיינו, כשאני לומד תורה בישיבה- איזה דבר עצום זה! ואתה עושה אבטש"ים באיזה חור על הגבול- איזה גודל טמון בזה! וההוא שמשכיב את הילדים לישון- זה מעמד ככ מרגש וקדוש!, בואו נכיר בערכנו, ובמעלת פעולתינו, ואני חושב שדווקא מתוך כך היכולת שלנו לפעול טוב יותר, להגדיל את הטוב הכללי -יגבר, כי כשאנו מכירים במעלתנו ובטוב שאנו יוצרים ולו במעשים הזעירים ביותר, היומיומיים ביותר, בהתמדה גדולה, בשקידה, בהתמסרות, באהבה ואמונה אמיתית, זה יוצר גם רצון להגדיל את הכמות הן הניטבים והן בטוב עצמו. רק להכיר את פעולות עצמינו.