"לפני ד'"

אנחנו עומדים בדיוק באמצע חודש אלול. ומנגינת אלול והתשובה מתחילה להשתנות, מתחילה ללבוש צורה יותר ויותר רצינית. הדבר בא לידי ביטוי בפרשיות השבוע, שתי הפרשיות הראשונות של אלול שופטים וכי תצא – שייכים לחטיבת המצוות. כי-תבוא, ניצבים ווילך – חטיבת הברית.

המצוות שבתורה, כמה נפלאות הם, חובקות את כל צדדי החיים, מנמיכות החיים ותסבוכותיהם – "דיברה התורה כנגד יצר הרע" ועד אצילות ועדינות עליונה שמחנכת התורה אליהם. והחיים השייכים למצוות ה' אינם עומדים על מקום אחד, אלא הולכים ועולים, הולכים ומתייטיבים. ותנועת העלייה והשאיפה מאפיינת את החצי הראשון של אלול.

אבל באמת כמה שהמצוות והטבעת חותמם על החיים זה דבר נפלא - אבל לא זה סוף העניין, באמת זה הרבה יותר חמור. "ארור האיש..."ארור האיש"... המצוות אינם המלצה. הם הכרח. חוקי הברית הנוראים נגררים מבגידה בחוקי החיים הללו. כל סטייה מהמצוות נמדדת, נכתבת בספר, "כל מעשיך בספר נכתבים" וכאן סגנון התשובה נהייה רציני ובעל כובד ראש – אחריות! והפרשה מסתיימת בלי נחמה, "והוריקו פניהם" – כי זה עומק שנשכח מאיתנו וחייבים לדעת את רצינותו.
אין כאן יראת העונש גרידא, אין כאן רק דאגה ופחד מעונש [אע"פ שגם זה לא מגונה, בעולם כפרני שבו איש בשרירות לבו יכול ללכת] – יש כאן חדירה לעומק הקשר בין החיים למצוות. בזה נגיע לראש השנה, שבו כל באי עולם עוברין כבני מרון.

התפנית והמעבר בין הפרשיות: מצות מקרא ביכורים ווידוי מעשרות- לתפוס את ה"ראשית" שבה משתקף המכלול כולו. מאין באנו – "ארמי אובד אבי". התאנה הבודדה שמספרת סיפור כל כך ארוך, הסיפור של עם ישראל.

אנחנו מתחילים מעמידה "לפני ד'" בפרשיית מקרא ביכורים וחוזרים אחרי מהלך ארוך אל עמידה "לפני ד'" בפרשיית וידוי מעשרות. (שתי האמירות הללו – הכרת הטוב ו"עשיתי מה שציויתני" – שתיהן נעשות במקדש הנקרא "לפני ד'", בדיוק כמו ראש השנה "הריעו לפני המלך ד'". יום הכיפורים – "לפני ד' תטהרו". סוכות – "ושמחתם לפני ד' אלקיכם").

והנה מסתיימת לה השנה ומתכוננים אנחנו אל היותנו בהוויה של ה"ראשית", של "לפני ד'". ועומק עומק חיינו עומד להגלות לנו – והדבר מחייב דין, אימת דין. וביחד עם זאת – אושר גדול – "ובשמך יגילון כל היום" "ובכן צדיקים יראו וישמחו"!.

כתיבה וחתימה טובה שבת שלום