שבת הגדול

כתב הטור באו"ח סימן תל:

"שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול. והטעם, לפי שנעשה בו נס גדול, שפסח מצרים מקחו בעשור, כדכתיב 'בעשור לחודש הזה ויקחו אותם לבית אבות שהבית', ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה', כדאיתא בסדר עולם, ונמצא. שי" בחדש היה שבת. ולקחו אותם כל אחד שהלפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו, ושאלום המצריים: 'למה זה לכם'? והשיבו: 'לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו'. והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן, ולא היו רשאים לומר להם. דבר, ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול".

בתוס' בשבת פז: מביא טעם אחר, שנתקבצו בכורה אוה"ע אצל ישראל ושאלום, וענו להם שהקב"ה עומד להרוג את בכורי מצרים, ובקשו הבכורות מפרעה שישלח את ישראל, ומאחר שסרב עשו בכורות מצרים מלחמה עם המצרים.

אם כן, שני עניינים יש כאן, לפי הטור הכנה לקרבן פסח, ולתוס' הכנה למכת בכורות.

והקשו המרשים על הטור – למה אם כן שבת הגדול? הוא צריך לציין את התאריך בו נעשה הנס – י' בניסן, גם ביום חול.

ועוד הקשו – הרי הנס התרחש במשך ארבעה ימים, היום מדוע אנו מציינים את זה שהיה הראשון בשבת?

על השאלה השניה עונה הב"י כי עיקר הנס היה ביום הראשון, יום הלקיחה שאז היה עיקר קהיון השיניים, ובשאר הימים לכיוון דדשו דשו.

על השאלה הראשונה עונה הב"ח, גם יום חציית הירדן הוא בעשירי בניסן, ואם היינו מציינים יום זה כ"יום הגדול" היו טועים לומר שהוא זכר לחציית הירדן, זה מציינים דווקא בשבת, כי ידוע שעלייתם מהיר לא הייתה בשבת. "ז בשם הרב משה חריף.

"הלבוש", ר' מרדכי יפה, מתרץ כי הנס בא על ידי שמירת השבת, שהיו ישראל שומרים שבת במצרים, אז תמהו המצרים כשראו את ישראל לוקחים את השה ביום השבת וקושרים למיטתם.

הדרישה, מביאה את דברי המדרש:

"וכן אתה מוצא ולא כשהיו במצרים היו עובדין עבודת כוכבים היו עוזבין אותה שנאמר (יחזקאל כ) איש את שקוצי עיניהם לא השליכו אמר לו הקב"ה למשה כל זמן שישראל עובדין לאלהי מצרים לא יגאלו לך ואמור להן שיניו מעשיהן הרעים ולכפור בעבודת כוכבים ההנה. "ד (שמות יב) משכו וקחו לכם משכו ידיכם מעבודת כוכבים וקחו לכם צאן ושטו אלהיהם של מצרים ועשו הפסח שבכך הקב"ה פוסח עליכם הוי (ישעיה ל) בשובה ונחת תושעון" (מדרש רבה שמות פרשה טז פסקה ב).

על פי המדרש, מבאר הדרישה, כי משה גילה לישראל את טעמו וסודו של הקרבן, והיה זה בשבת שהוא יום מיוחד למנוחת הנפש ולהעלות, ובאותו היום, מכח קדושת השבת, משכו ישראל ידיהם מע"ז, ונתגדל ונתקדש שם ד' לעיני מצרים אשר שינהם. קהות, וזו כוונת הטור.

דברי הדרישה מתאימות לדברי הב"ח שהקשה עוד – והרי המצרים היו יודעים שישראל שוחטים ואוכלים כבשים בכל יום ויום, מה נשתנה בלקיחת השה הנוכחית משאר הימים?

וענה הב"ח שהיה ישראל שבשחיטה זו הם שוחטים גם בשמים את אלהי מצרים, את הכח הרוחני אליו סוגדים המצרים, ואליו סגדו רבים מישראל עד אותו היום, ועל זה היו כהות שיני המצרים, על עזיבת ישראל את אלהי מצרים, ועל הנכונות לשחטו.

הבאר היטב, בשם ר' משה ראליוש, מסביר על פי זה את השייכות דווקא לשבת, כי דווקא בשבת ראו המצרים מוכנים לשחות את כולם ורק מפאת השבת שהם עושים זאת, משא"כ בשאר הימים.

החכמת שלמה מביאה טעם נוסף, כששבפסח הוא ראש לרגלים, היינו חושבים שקדושת יום גדולה כקדושת השבת, השם "שבת הגדול", המציין כי קדושת השבת גדולה מקדושת יום טוב של פסח. ומביא גם נפק"מ להלכה עיי"ש.

הרב זצ"ל מביא ג' טעמים שהם אחד, לקריאת שבת הגדול-

במאורות הראי"ה עמ' רא, מבאר הרב כי ישראל שמרו את השבת במצרים היום של מנו הגוף, אבל על ידי הפסח התעלו לשמור את השבת מצד קדושתה העליונה, המביאה להכרת טובו של ד', ולהעלות את העולם. כי תכלית המנוחה לבד מקטינה את ערך השבת לעומת שאר ימי המעשה, ואילו הכרת קדושתה מגדלת את השבת, ואת העולם כולו.
במאורות הראי"ה עמ' רה, מבאר הרב כי בשבת יש שני עניינים, זכר בראשית וזכר ליציאת מצרים, נגדן יש לנו. שתי שבתות מיוחדות, "שבת בראשית" ו"שבת הגדול".
מכח מעשה נולד בנו המוסר האנושי הטבעי, המשותף לכל בני נח. אך לישראל יש גם מוסר קודש ישראלי, המתרומם מעל הטבע האנושי ומעלה אותו, מוסר הנובע מיציאת מצרים ומתן התורה.
שבת יציאת מצרים נקראת שבת הגדול, להורות כי עם ישראל שומר את המוסר האנושי לא מתוך אנושיותו, אלא מתוך ישראליותו, ומתוך התורה האלהית המצווה אותנו על שמירת המוסר הטבעי.

בדרוש הט"ז במדבר שור, עוסק הרב בב' התכליות של ישראל. האחת, לטובת העולם, להדרכתו ולתיקונו, מצד זה יש יחס לישראל ולגויים, וזהו צד הבכורה שבישראל. אך התכלית היותר העליונה, היא עצם מעלתם וקדושתם של ישראל, ועצם קרבתם. ' ועבודתם אליו.
בשביתת השבת מתגלה מעלתן המיוחדת העצמית של ישראל, שבה אין לגויים כל חלק, וכאשר מצווה הקב"ה את ישראל על הפסח, שבו עניין סגולת ישראל לתיקון העולם, מברר אותם כי מעלתם לעצמם יותר גדול, זה נקרא זה שבת הגדול, להורות גדול מאוד כח השבת, שיישאר לעתיד לבא רק לבני ישראל.

מוסיף שם הרב, כי זה הטעם לאיסור הוצאת קרבן הפסח מהבית, ואיסור שבירת העצם, שמא נטעה לומר שמצד הרצון לתיקון העולם עלינו להוציא את עיקר התורה וסתריה מחוץ למחנה ישראל, או שמא לשנות את המצוות התורה לצורך קירוב הלבבות ותיקון העולם. אך עם הרצון לתיקון, עלינו לשמור על קדושת ישראל העצמית, מוסרו ותורתו, לאחר הוצאת בשר מהבית ושבירת העצם.

נראה, כי חוט אחד חורז את הטעמים לשבת הגדול, הפסח, הבכורה והשבת. מתוך שבת הגדול הולכת ומענייןת מעלתם המיוחדת של ישראל, ומעלתה מיוחדת של השבת המיוחדת לישראל.
לא עם לאומי טבעי אנו, כי אם "בני בכורי ישראל", אשר מעלה וסגולה עליונה נבדלת מן האומות בקרבנו. המעלה הישראלית העליונה היא גם המדריכה אותנו, איך לא לאבד את אנושיותנו, גם בזמנים בהם התרבות שסביבנו משחיתה את הדרכה.

נמצאים אנו בזמן מיוחד, זמן שבו עלינו להתכנס ולהתבונן פנימה, ולשוב אל סגולתנו העצמית, אל ישראליותנו, אל חירותנו, אל טבעיותנו, ומתוך כך יתוקן העולם כולו, ותשוב הברכה לעולם.