קדושת הדיבור ושמירת הלשון

רבנו הגדול הרמב"ם מסכם את הלקח המוסרי של פרשת מצורע: "הצרעת הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה--שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית. אם עמד ברשעתו עד שהותץ הבית, משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו-יטהרו. ואם עמד ברשעתו עד שישרפו, משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו-יטהרו. ואם עמד ברשעו עד שישרפו, משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע" (רמב"ם, הלכות טומאת צרעת, פרק ט"ז, הלכה י').

והודע לנו בתורה כי תגובת ההשגחה העליונה על ליצנות ולשון הרע תהיה הבאת צרעת על השטוף בעוונות חמורים אלה. כך קיבלו ומסרו חכמים: "הישמר בנגע הצרעת--זכור את אשר עשה ה' אלוהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כ"ד, ח'-ט'), "וכי מה עניין זה לזה, ללמדך שאין נגעים באים אלא על לשון הרע" (ספרי, שם). ו"אם באת להיזהר שלא תלקה בנגעים" (רש"י שם). "והרי דברים ק"ו: ומה מרים שלא דיברה אלא שלא בפניו של משה. ולהנייתו של משה, ולשבחו של מקום, ולבניינו של עולם,-כך נענשה! כל המדבר בגנותו של חברו ברבים,-על אחת כמה וכמה!" (ספרי, שם). ומרים "היתה גדולה ממנו בשנים, וגידלתו על ברכיה, וסיכנה בעצמה להצילו מן הים, והיא לא דיברה בגנותו אלא טעתה שהשוותו לשאר נביאים, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו, שנאמר: 'והאיש משה עניו מאד',-ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת, קל וחומר לבני אדם הרשעים הטיפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות. לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו, להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן, כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם" (רמב"ם, שם).

הבה נעיין קצת בדברים האמורים.

אנו מוצאים בתורה דברים ארוכים, מלאי פרטים ופרטי פרטים שונים, על כמה מיני נגעים המתגלים בבתים ובגדים ובגוף האדם. חל מהם אינם אלא כתמים קלים וסימנם קטנים, אשר אילולא דבר התורה עליהם אולי לא היה האדם שם ליבו להם, כי לא היה רואה בהם שום דבר מיוחד שיש ליתן את הדעת על כך, ולכל היותר היה רואה בהם עניין לרפואת הגוף. והנה באה התורה ומייחסת חשיבות גדולה לכל האירועים הזעירים הללו. אין לדונם ולהעריכם לפי קנה מידה של סתם מרעין בישין, שגם הם באים כעונשים על האדם בגלל חטאים שונים. וכל שכן שאין להתייחס אליהם באדישות כלדברים של כלום, או רק לעשותם עניין לרופאים ורפואות. אלא יש לראות בהם אזהרות חמורות מאת ה' מן השמים, וסוג מסוים של אזהרות. כך קודם כל יש לראות את נגעי הבתים והמצעות והבגדים. "זה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה 'צרעת' בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע" (רמב"ם, שם). אותם סימנים המכונים בשם כולל צרעת: "לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת" (שם), הן אותות אזעקה לאדם ההוא אשר סכנת ניוון רוחני אופפתו ולופפתו. כי הוא עומד להפסיד את כתר האדם, באשר רקב של לשון הרע אוכל את כל ה"דעה ודיבור" שלו שהם חותמו כ"בנרא בצלם" (רש"י, לבראשית, ב-ז).

והאזהרות הולכות ובאות וקרבות מן ההיקף הרחב החיצוני אל הצר יותר ופנימי הימנו, וכן הלאה ופנימה-עד גוף האדם עצמו, עצמו ובשרו. הנגע בבית הוא האזהרה הראשונה, אחריו הנגע בכלי העור שהוא יושב ושוכב עליהם, אחריו הנגע בבגד, שהוא לובשו. ורק אחרי כל אלה מופיע הנגע-בגוף האדם. בחוטא עצמו. הקב"ה קורא לאדם לשנות דרכו לטובה, והקריאה חוזרת ונשנית כל פעם בפנים רציניות יותר-אם האדם עוצם את עיניו מראות, ואוטם את אוזניו משמוע, וסוגר את ליבו ומצפונו בשבעה מנעולים שלאט יגיע אליהם כל מוסר השכל. הגבורה העליונה, מידת הדין, מומתקת בחסד העליון, ברחמים רבים וגדולים. ותמיד ניתנת לאדם הזדמנות נוספת להיחלץ מסכנת הניוון הרוחני ולשוב לבריאות רוחנית שלימה ואיתנה.

ואם לא שעה המוזהר אל אותות האזהרה שבביתו ומצעו ובגדו, ובאה הצרעת בגופו - ניתנת לו ההזדמנות האחרונה: "משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהיא הליצנות ולשון הרע"(רמב"ם, שם).

בשבתו בדד מחוץ למחנה רחוק מכל חברה, יוכל לחשוב על דרכו עד כאן, ומכאן ולהבא. יוכל בשקט זה שנכפה עליו מחמת נגעו לחזור אל הדעה המיושבת והצלולה, ואם יעשה זאת יתברר ויתבהר לו כל הכיעור שבלשון הרע, וכל הטוב והיפה שבשמירת הלשון ובקדושת הדיבור,ויוכל לגמול עצמו מן הרע ולהכין ולהכשיר עצמו אל הטוב. בהיותו יושב כך בצרעתו הגופנית, יבין וישכיל שעד שלא באה הצרעת אל גופו הייתה הצרעת ברוחו ובנפשו בהיותו שטוף בלשון הרע.אלא שאז הוא הרחיק את חבריו מעליו בצרעת לשונו, ואילו כיום הוא מרוחק מהבריות עקב צרעת גופו.

ולמה החמירה כל כך תורה בעוון הדיבור? כי כזוהי: "ישיבת הלצים הרשעים: בתחילה מרבין בדברי הבאי, כעניין שנאמר: "וקול כסיל ברוב דברים". ומתוך כך באים לספר בגנות הצדיקים, כענין שנאמר: "תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק". ומתוך כך יהיה להם הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם, כעניין שנאמר: "ויהי מלעיבים במלאכי אלוהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו". ומתוך כך באים לדבר באלוהים וכופרים בעיקר, כעניין שנאמר: "ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלוהיהם" והרי הוא אומר: "שתו בשמים פיהם ולשונם תיהלך בארץ". מי גרם להם לשית בשמים? - לשונם שהלכה תחילה בארץ: זו היא שיחת הרשעים שגורמת להם ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר" (שם).

אם כל חטאות הדיבור היא השיחה הזולה, העקרה, הליצנות. שאינה אלא תשפוכת של הבאי ודברים ריקים מכל תוכן חיובי. ומכיוון שהמטרה בשיחה כזאת - אם אפשר בכלל כאן לדבר על "מטרה" - היא לגלגל בשיחה קלה, ואין דברים קלים אלא ריקים, על כן רואים מבלי עולם אלה בכל דבר של תוכן חיובי עניין מכביד ומעיק אשר יש לברוח ממנו, ובריחה פירושה כאן הטחת לעג וקלס כלפי כל אדם רציני ושיחו ושיגו. ואם אנשי אמונה מזהירים על הטרגדיה שבקטילת הזמן שאינו חוזר שהוא מתנת אלהים לאדם כדי לנצלו לשם חיים יפים וגבוהים, עונים לעומתם הלצים האומללים בהעוויות של דופי וסחף. וסופם לקדש את הריקנות כשלעצמה ולהוציא מעולמם כל תוכן של אמונה, שכן רק אז דומה עליהם שהפכו לבני חורין גמורים הואיל והפקיעו עצמם מכל גורם מחייב ומכוון וקובע חוק ותכלית בחיים האנושיים. אין דעתם של ליצנים אלה מתקררת עליהם עד אשר יראו את העולם והחיים עצמם כמין ליצנות בעלמא.

אמנם "שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, לפיכך הקב"ה עטוזר על ידן ומזכה אותן בה, שנאמר: 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זיכרון לפניו, ליראי ה' ולחושבי שמו' " (רמב"ם, שם).

שיחה חיובית שיש בה פרי ברכה, כשרה וטהורה היא. עליה נאמר: "חיים ביד הלשון". לשון של חיים היא.