"בשמחה וטוב לבב"

"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". "בשמחה וטוב לבב" טוב לבב על ההתאמה אל האדם, ושמחה על היות העבודה עליונה ונשגבה ואין סופית, הרבה מעבר למושג ממנה אל האדם.

בית המדרש החסידי חקק על דגלו את הפס' "עבדו את ה' בשמחה". האושר והשמחה בעבודת ה' נובעת במישרין מההתאמה אליה. הרי היא מתאימה כ"כ לאדם. "לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו... ולא מעבר לים היא לאמר..." – לא תובעת מהאדם להיות מי שאינו, מה שאינו בתחום השגתו. "כי קרוב אליך הדבר מאוד! בפיך ובלבבך לעשותו". "בשמים היא", "מעבר לים היא" – עד כאן דברי יצר הרע. דמיונות שמטרתם לומר התורה, קרבת ה'- ממני והלאה. זה לא מתאים לי. אני- מרוחק, לא רצוי לפניו. ועל כן עיקר עבודת האדם לעמול לגלות את ההתאמה הזו. כל זה נמצא באוויר ובאטמוספירה של בית המדרש החסידי.

תובענות, רף גבוה – יכולות להימצא אך ורק במינון מדויק, שלא יפגום בתחושה האמיתית והנחוצה כ"כ ללוות את עבודת ה' – שמחה, או ליתר דיוק: "טוב לבב". התאמה, מתיקות, נועם.

בית המדרש הליטאי חוקק על דגלו את הפס' "זאת התורה אדם כי ימות באוהל- אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה". "אם בחוקותי תלכו- שתהיו עמלים בתורה". עמל תורה, שעניינו הוצאה מן הכח אל הפועל. הבפועל הוא חיצוניות החיים, וה"המתה" שלו הוא התגברות, עלייה, וחשיפת פנימיות החיים. ורק כך התורה מתקיימת באדם. רק כך מתחברת התורה אל האדם, אל עצמותו האמיתית והפנימית. בית המדרש הליטאי לועג ל'חסידים' – הטוב לבב שלהם הוא ניסיון להתאים את התורה אל חיצוניות החיים.

בנוסף, מלבד לכך שיש בכך הקטנה והנמכה של התורה – יש בכך אשליה. התורה המתאימה אל חיצוניות האדם איננה מתאימה אל האדם באמת, אל פנימיות האדם. כאשר 'יתבגר' האדם, יצא מבית המדרש- יזנח את התמימות וה"מתיקות" הזו. ויותר מכך: לא טוב באמת לדרוך במקום אחד. תכונת ההשתלמות היא עומק צלם אלוקים שבאדם. ההתמכרות אל הנועם וההתאמה עלולה לנגוס, לפגוע ולטשטש זאת. העמל- בו מונח השמחה האמיתית. עלייה אמיתית. ממדרגה למדרגה הגבוהה הימנה. על כן יש לקיים "עבדו את ה' בשמחה", ולא "עבדו את ה' בטוב לבב" שבאמת גם טוב לבב איננו.

אמנם, תכונת העמל בפועל עלולה מאוד להתבצר עם מרירות ולא עם שמחה. כל מה שאדם ישתדל ויתאמץ- אפשר יותר. תמיד זה לא מספיק, תמיד אפשר יותר טוב. הביקורת העצמית העוברת את גבולה הבריא עלולה לעשוק כל שמחה. המסר הכללי העלול לצאת מבית המדרש הוא תוכחת מוסר על "ילדותיות", ותביעה לחתור לאמת- לעומת בריחה ממנה והתרשלות מלעמוד בציפיותיה. השיעור שהרב מעביר איננו משמח כיוון שאינו מובן גם. ואם תאמר: למה שהרב לא יסביר את עצמו עד הסוף על מנת שדבריו יובנו כראוי? – כדי להעביר מסר סמוי יותר חשוב מאשר המסר עצמו – התורה גדולה, אתה צריך עוד לעבוד וללמוד הרבה עד שתבין עד הסוף... "לא הבנת כלום!..."

הנפש המרירה והביקורתית משליכה את תכונותיה אל עבר הקב"ה ח"ו – והשי"ת הטוב מכל טוב נהיה ל"דמות קצופה המבהלת את כל מאמין בה ומדכאת את רוחו"

בביקורתיותה, בציפיותיה- מעולם השי"ת לא "משדר" לאדם כמה שמח בו, כמה עבודתו רצויה, כמה הקב"ה מתפאר בו ("ישראל אשר בך אתפאר"). מעולם אף אחד לא טפח לו על השכם... וח"ו "כל עדין רוח מוכרח הוא להסיח את דעתו" מסגנון זה..

ועל כן נראה שאין מנוס מקיום הפס' בשלמותו: "ועבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". בלי טוב לבב אין שמחה. ובלי שמחה אין טוב לבב. תכונת העמל והעלייה מתמלאת בשמחה ע"י ובתנאי שמוצאת בקרבה את הטוב לבב. את ההתאמה אל מצבה כמות שהוא. אל ההבנה שכן הבנתי- ואע"פ שהיא חלקית- ע"י מציאת החן והיופי וההרמוניה ב"חלקי שבתורה"- ואע"פ שזה רק "חלקי". משל לאדם שמטפס על הר גבוה – אם כל צעד שיעשה יגלה לפניו נוף יותר יפה מהצעד הקודם – אזי עלייתו תהיה רצופה בנועם, ויתמלא בכח לעמוד באתגרי הדרך. לעומת זאת אם הדרך מפרכת, אבל אחרי כל ההתאמצות לא ניכר נוף יפה, ורק מבטיחים לאדם שאחרי עוד ועוד עמל רק אז יהיה נוף נהדר- מתישהו לאדם יסתיים הכח.

בספרי שלום בית מובא שכדי להצליח לומר ביקורת לבן/בת הזוג צריך לעשות זאת ביחס של 1:5. רק 5 שבחים מאפשרים לומר ביקורת אחת. בלי מספיק שבחים ותשומת לב אמיתית לטוב – אזי הבן זוג ירגיש שלא מעריכים אותו, והביקורת רק תעצים את ההרגשה השלילית. ביקורת חייבת להיות נובעת מאמון בטוב, ועל ידי זה  הביקורת מעוררת אותו. ביקורת שנובעת מעין רעה מעצימה את הבאשה- היא מנציחה את הרוע, מוכיחה את היות הרע אמיתי וקיים וממילא לא מועילה כלל. וביקורת עצמית שלילית עלולה להנציח את היות האדם רחוק, גרוע וכו'.

"והזהיר רבנו ז"ל, מאוד לילך עם התורה הזאת, כי הוא יסוד גדול לכל מי שרוצה להתקרב להשם יתברך... כי רוב בני האדם שרחוקים מהשי"ת עיקר ריחוקם הוא מחמת מרה שחורה ועצבות... לחפש ולבקש בעצמו בכל פעם איזה מעט טוב ונקודות טובות.. ועל ידי זה יחיה וישמח את עצמו.. ויוכל להתפלל ולזמר ולהודות לה' ועל ידי זה יזכה לשוב באמת אל ה' (ליקוטי מוהר"ן "אזמרה", תורה רפ"ב).